עלייתה לשלטון של הכנסייה הרומית-קתולית פתח את התקופה הידועה כ ‘’חשכת ימי הביניים’’. האמונה בישוע המשיח, המייסד האמיתי של הכנסייה, הוחלפה בהשתחוות לאפיפיור. במקום לבטוח בבן האלוהים המעניק מחילה וגאולה לנצח, אנשים סמכו על האפיפיור ועל הבישופים אשר הוסמכו על ידו. לימדו אותם כי האפיפיור מפשר בינם לבין אלוהים וכי אף אדם לא יכול היה להתקרב לאלוהים אלא בתיווכו. יתר על כן, נאמר שהאפיפיור הוא נציגו של אלוהים על פני האדמה ויש להישמע לו ללא סייג. העונש על כל חריגה מדרישה זו היה חמור ביותר - עינויים גופניים ורוחניים ואף הוצאה להורג. כך הלך העם והתרחק מעבודת האלוהים, ותשומת ליבו התרכזה באנשים פגומים, חוטאים ואכזריים, או נכון יותר לומר - בנסיך החושך עצמו, אשר שלט באמצעות נציגיו אלה. העוון לבש בגדיה של הקדושה. כאשר אנו סוגרים את ספרי הקודש ומעמידים את האדם בראש הכול, אין עלינו אלא לצפות להונאה, לכזב ולרשע מופלג. יחד עם עלייתם של מנהגים וחוקים של בני אנוש החל להתפשט ריקבון הכנסייה כתוצאה משכחה של כתבי הקודש. SRHeb 182.1