כל זה לא מצא חן בעיני חלק מבני פלשתים. הם חשבו שיהיה זה משפיל מדי להחזיר את הארון לעברים. לטענתם, גם אף אחד מהפלשתים לא יעז לשאת את הארון של אלוהי ישראל שבגללו מתו כל-כך הרבה אנשים בערי פלשת. אבל הכוהנים והנביאים שכנעו אותם לא להקשיח את ליבם כמו שעשו פרעה המצרי ועמו, ולא למשוך רוע גדול יותר. לאלה שפחדו לגעת בארון הציעו הכוהנים “ועתה, קחו ועשו עגלה חדשה אחת, ושתי פרות עלות, אשר לא-עלה עליהם על; ואסרתם את-הפרות בעגלה, והשיבתם בניהם מאחריהם הביתה. ולקחתם את-ארון יהוה, ונתתם אתו אל-העגלה, ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם, תשימו בארגז מצדו; ושלחתם אתו, והלך. וראיתם, אם-דרד גבולו יעלה בית שמש-- הוא עשה לנו, את-הרעה הגדולה הזאת; ואם-לא, וידענו כי לא ידו נגעה בנו--מקרה הוא, היה לנו. ויעשו האנשים, כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויאסרום בעגלה; ואת-בניהם, כלו בבית. וישמו את-ארון יהוה, אל-העגלה; ואת הארגז, ואת עכברי הזהב, ואת, צלמי טחריהם. וישרנה הפרות בדרך, על-דרך בית שמש, במסלה אחת הלכו הלך וגעו, ולא-סרו ימין ושמאול”. SRHeb 100.2
הפלשתים ידעו שהפרות אף פעם לא יעזבו את עגליהן, אלא רק אם כוח נסתר יכריח אותן לעשות זאת. הפרות פנו בדיוק לבית שמש, מקוננות על עגליהן, אבל באותו הזמן גם מתרחקות מהם בכיוון הנגדי. בני אצולה פלשתים הלכו אחרי עגלה והארון עד לגבול בית שמש. הם לא העזו לסמוך על הפרות לגמרי ולאפשר להן לשאת את המשא הקדוש לבדן. הם פחדו שאם משהו יקרה בדרך, צרות נוראיות עוד יותר יבואו עליהם. הם לא ידעו שמלאכי אלוהים מלווים את הארון ומכוונים את הפרות למקום שבו הוא אמור להיות. SRHeb 100.3