הקהל המתין בשקט לסוף. השמש האירה שוב, אבל הצלב היה עדיין לוט בחשכה. לפתע החל החושך להתפזר ובקול צלול, כמו צליל חצוצרה, שנראה נישא על פני הבריאה כולה, אמר ישוע, “כלה”. “אבי בידך אפקיד רוחי” (הבשורה הקדושה על-פי לוקס כ”ג:46). האור האיר את הצלב וזה האיר את פניו של המשיח באור יקרות, כמו שמש. אז שמט ישוע את ראשו על חזהו, ומת. SRHeb 118.5
ברגע מותו של ישוע המשיח עסקו הכוהנים במלכת הקודש במקדש, מאחורי הווילון המפריד את הקודש מקודש הקודשים. לפתע החלה האדמה לרעוד תחת רגליהם והווילון במקדש, העשוי בד עמיד ויקר אשר הוחלף כל שנה בחדש, נקרע לשניים לאורכו באותה יד חסרת דם שכתבה את מילות האבדון על קיר הארמון של בלשאצר. ישוע נלחם על חייו עד שהשלים את המשימה שעבורה הגיע, ועם נשימתו האחרונה הוא קרא, “כלה!” כששמעו המלאכים את הקול הזה הם שמחו, כי פירושה היה שהתבצעה הכפרה על האנושות. השמים שמחו כיוון שמאז יכולים היו צאצאיו של אדם לחזור אל חיק אלוהים בתנאי שיצייתו לחוקיו. השטן נוצח. הוא הבין כי העולם הזה לא יהיה ממלכתו. SRHeb 118.6