השליחים נאסרו שוב ונכלאו, ובכדי לשופטם כינסו הכוהנים את הסנהדרין. נוסף על חברי המועצה הוזמנו גם חכמי עם רבים. בצוותא הם התייעצו לגבי גורלם של מפרי הסדר הללו. “אלא שמלאך יהוה פתח בלילה את דלתות בית הכלא והוציאם באמרו: ילכו והתיצבו במקדש ודברו אל העם את כל לברי החיים האלה’. הם שמעו ועם שחר נכנסו לבית המקדש והחלו ללמד.” SRHeb 132.3
כאשר הופיעו השליחים בין המאמינים וסיפרו על המלאך אשר לקחם, העבירם את שומרי הכלא וציווה עליהם להמשיך בעבודתם אשר הופרעה על-ידי הכוהנים וראשי העם, נמלאו האחים שמחה ותדהמה. באותו זמן החליטה מועצת הכוהנים וראשי העם להאשים את השליחים במרד וברציחתם של חנניה ושפירא (מעשי השליחים הי: 11-1) וכן בתכנון להפיל את הכוהנים. עונשם על הדברים האלה יהיה הוצאתם להורג. חברי המועצה קיוו שהאשמות אלה יכעיסו רבים בעם והם ייקחו החוק לידיהם ויעשו לתלמידים את אותו דבר שעשו לישוע. חברי הסנהדרין ידעו כי רבים מאלה אשר התכחשו לתורתו של ישוע, התעייפו מהפקרותם של הרשויות היהודיות והיו צמאים לשינוי. מסיבה זו חששו הכוהנים שמא יצטרפו רבים לתנועה החדשה ויראו בישוע את המשיח, ואז חמתו של העם כולו תישפך עליהם והם יעמדו לדין על רצח המשיח. לבסוף שלחו חברי המועצה את המשרתים להביא את האסירים הנמצאים, לדעת כולם, בבית-הסוהר. וכמה נדהמו הכול כאשר נודע להם כי דלתות הכלא נמצאו סגורות ומסוגרות, השומרים במקומם, אך האסירים אינם. SRHeb 132.4
זמן קצר לאחר מכן הגיעה ההודעה כי “הנה האנשים אשר שמתם במאסר עומדים בבית המקדש ומלמדים את העם”. אף שהשליחים נגאלו באורח פלא, הם לא היו חופשיים מהחקירה ועונש. משיח אמר להם בהיותו איתם, “ואתם הזהרו; ימסרו אתכם לסנהדריות” (על־פי מרקוס י”ג: 9). בשלחו את מלאכו אלוהים נתן להם אות כי הוא מגן עליהם ונמצא איתם, אולם עתה היה זה תפקידם להראות את נאמנותם ולסבול למען ישוע, אשר עליו הם הצהירו כמשיחם. אנשי העם היו תחת רושם כה עצום מכל אשר ראו ושמעו, עד שהבינו הכוהנים והמנהיגים שיהיה זה בלי-אפשרי להמריד את העם נגד השליחים. SRHeb 132.5