התנאים לקבלת חסד ה’ הם פשוטים וסבירים. אלוהים אינו דורש מאיתנו לבצע חטא חמור כלשהו כדי שנוכל לזכות במחילה. איננו נדרשים לערוך מסעות צליינות ארוכים ומייגעים, להטיל על עצמנו סיגופים קשים ומייסרים, להפקיד את הנשמה בידי אלוהי השמיים או לכפר על עוונותינו; אבל כל אדם שמתוודה על חטאו ומפנה אליו עורף, יזכה בחסד האל.הה 31.2

יעקב השליח אומר: “התוודו על חטאיכם איש לפני רעהו והתפללו איש בעד רעהו, למען תרפאו.” (יעקב ה’ 16). התוודו על עוונותיכם לפני אלוהים, היחיד שיכול למחול לכם, והתוודו על חטאיכם איש בפני רעהו. אם העלבתם חבר או שכן, או פגעתם בו, עליכם להתוודות לפניו על העוול שעשיתם לו, ומחובתו למחול לכם כרצונו. לאחר מכן, עליכם לחפש אחר מחילת ה’, שכן האח שפגעתם בו שייך לאלוהים, ובפגיעתכם בו חטאתם לבוראו ולגואלו. העניין יובא בפני המתווך האמיתי היחיד שלנו, הכוהן הגדול העליון שלנו, ישוע המשיח, אשר “התנסה בכל כמונו מבלי חטא,” ואשר, “יכול לחוש עמנו את חולשותינו.” (אל העברים ד’ 15).הה 31.3

מי שלא השפילו את נפשם לפני ה’ מתוך הכרה באשמתם, טרם מילאו את התנאי הראשון לקבלת מחילה. אם לא חזרנו בתשובה שלמה, שאין להתחרט עליה, אם לא התוודינו על חטאינו בענוות רוח אמיתית, ברוח נשברת ומתוך תיעוב לחטא, לא חיפשנו באמת ובתמים אחר מחילת חטאים; ואם לא חיפשנו מעולם מחילה, לא מצאנו מעולם את שלום האלוהים. הסיבה היחידה לכך שחטאי העבר לא נמחלו לנו היא, שאיננו מוכנים להשפיל את לבנו ולמלא אחר התנאים שהוצגו בדבר ה’, אשר הוא האמת. הנחיות ברורות ניתנו לנו בנידון. וידוי על חטא, בין אם הוא נעשה בציבור או בצנעה, אמור להיעשות מקרב לב ומרצון חופשי. אין לאלץ את החוטא להתוודות על חטאו. וידוי אינו אמור להיעשות בזלזול ובחוסר אכפתיות, או באופן כפוי בידי אנשים שלא חוו והבינו את טיבו המתועב של החטא. וידוי שנובע מתהומות הנפש ימצא את דרכו לאלוהים, בעל הרחמים האינסופיים. מחבר מזמורי התהילים מכריז: ״קרוב יהוה, לנשברי לב; ואת דכאי רוח יושיע.״ (תהילים ל״ד 19).הה 31.4

לוידוי אמיתי יש תמיד אופי מסוים, והוא תמיד עוסק בחטאים מסוימים. ישנם וידויים שעלינו לעשותם אך ורק לפני אלוהים; ישנן עוולות שעלינו להתוודות עליהן בפני האנשים שפגענו בהם; ישנם חטאים הדורשים וידוי פומבי, ולכן יש להתוודות עליהם בציבור. אולם כל וידוי חייב להיות ברור ותמציתי, ולהתייחס לחטאים המסוימים שביצעתם.הה 32.1

בימיו של שמואל הנביא, בני ישראל פנו עורף לאלוהים. הם סבלו מתוצאות חטאיהם, שכן הם איבדו את אמונתם באלוהים, חדלו לבטוח בכוחו ובחוכמתו למשול על האומה, ואיבדו את ביטחונם ביכולתו להגן על מטרותיו. הם נטשו את ריבון העולמים, מושל היקום, והשתוקקו למרותו של מלך בשר ודם, כמנהג העמים בארצות סביבם. בטרם מצאו שלווה לנשמתם, הם התוודו מפורשות: ״כל יספנו על כל חטאתינו רעה, לשאול לנו מלך.״ (שמואל א’ י״ב 19). הם חשו כי עליהם להתוודות על החטא שבו אשמו. [הדרישה להמלכת מלך.] כפיות הטובה שלהם העיקה על נשמותיהם וניתקה אותם מאלוהים.הה 32.2

וידוי שלא נעשה מתוך חרטה כנה ותיקון דרך, לא יתקבל בידי אלוהים. חייבים להתלוות לו שינויים ברורים בחיינו, ובנוסף, עלינו להתרחק מכל דבר שפוגע באלוהים. וידוי כזה ינבע מצער אמיתי על החטא. הצעדים שעלינו לעשות בהקשר זה הוצגו בתנ״ך במפורש: ״רחצו, הזכו, הסירו ריע מעלליכם, מנגד עניני: חידלו, הרע. למדו היטב דירשו משפט, אשרו חמוץ; שיפטו יתום, ריבו אלמנה.״ (ישעיהו א’ 16, 17). ״חבל ישיב רשע, גזלה ישלם, בחוקות החיים הלך, לבלתי עשות עול, חיו יחיה, לא ימות.״ (יחזקאל ל״ג 15). שאול השליח אומר על עשיית תשובה: ״ראו מה עורר בכם העצב הזה אשר כרצון אלוהים! הוא עורר בכם חריצות, התנצלות, התלהטות, יראה, כיסופים, קנאה, נכונות לעשית דין. מכל הבחינות הוכחתם שאין בכם דפי בענין ההוא.״ (השנייה אל הקורינתים ז’ 11).הה 32.3

לאחר שהחטא הקהה את עקרונות המוסר של החוטא, הוא חדל להבחין בפגמים באופיו ואינו קולט את חומרת רשעתו; אלמלא ייכנע לכוחה של רוח הקודש, המעוררת את מצפונו ומרשיעה את לבו, הוא ייוותר בעיוורונו לגבי חטאיו. וידוייו אינם כנים ואינם רציניים. הוא מוסיף התנצלות לכל הודאה באשמה, וזאת כדי לתרץ את התנהגותו הרעה. הוא מכריז כי אלמלא נקרו בחייו נסיבות מסוימות, הוא לא היה מבצע את המעשה שעליו רוח הקודש הוכיחה אותו.הה 33.1

לאחר שאדם וחווה אכלו מן הפרי האסור, הם נמלאו תחושת בושה ואימה. בהתחלה, המחשבה הראשונה שחלפה במוחם הייתה, כיצד יתרצו את חטאם ויימלטו מעונש המוות הנורא. כשאלוהים חקר אותם בנוגע לחטאם, אדם השיב: ״האשה אשר נתתה עמדי, הוא נתנה לי מן העץ ואוכל.״ בדבריו אלה הוא הטיל למעשה חלק מן האשמה על ה’, וחלק על בת זוגו. ואילו חווה הטילה את מלוא האשמה על הנחש: ״הנחש השיאני, ואוכל .״ (בראשית ג’ 13,12). מדוע בראת את הנחש? מדוע הנחת לו לבוא לגן עדן? אלו היו השאלות שנרמזו בתירוץ שחווה נתנה על חטאה. בדרך מרומזת זו, היא הטילה על אלוהים את האשמה על חטאה ועל חטאו של אדם. רוח זו של צדקנות עצמית נובעת מהשטן אבי השקרים, והוצגה מאז ולאורך כל ההיסטוריה האנושית בפני כל צאצאיו של אדם הראשון. צדקנות עצמית אינה וידוי הנובע מהשפעתה ובהשראתה של רוח ה’, ולכן לא יתקבל בידי אלוהים. חרטה אמיתית תעורר את האדם להכיר באשמתו ולהתוודות על חטאו בכנות, ללא שקרים או צביעות. בדומה למוכס האומלל שלא העז לשאת את עיניו השמיימה, אדם כזה יזעק: ‘אלוהים רחם נא עלי, על חוטא שכמוני’. כל האנשים שיודו באשמתם יוצדקו, שכן ישוע מלמד זכות על החוטא ששב בתשובה, באמצעות דמו.הה 33.2

הדוגמאות בכתבי הקודש של ענווה וחזרה בתשובה כנה, חושפות רוח של וידוי חפה מתירוצים או מניסיון להצדקה עצמית. שאול השליח לא ביקש להתגונן; הוא תיאר את חטאו האפל כפי שהוא, ללא כחל ושרק, בלי לנסות להפחית מאשמתו. הוא אמר: ״קדושים רבים כלאתי בבתי כלא, על פי הסמכות שקיבלתי מאת ראשי הכהנים, וכאשר הוצאו להורג הצבעתי עם המחייבים. פעמים רבות, בכל בתי הכנסת, הענשתי אותם ודחקתי בהם לגדף את שמו, ובשצף זעמי עליהם רדפתי אותם אפלו עד ערים מחוץ לארץ.״ (מעשי השליחים כ״ו 10, 11). הוא לא היסס להכריז: ״המשיח ישוע בא אל העולם להושיע חוטאים, אשר אני הגדול בהם.״ (הראשונה אל טימותיאוס א’ 15).הה 34.1

לב עניו ושבור, שהוכנע על ידי חרטה כנה, יידע להעריך שמץ מאהבתו של אלוהים ומן המחיר ששולם בגולגולתא. בדומה לבן שמתוודה בפני אביו האוהב, אדם ששב בתשובה אמיתית יציג את חטאיו בפני אלוהים. הרי כתוב, ״אם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה.״ (איגרת יוחנן הראשונה א’ 9). הה 34.2

פרק ג’ - חזרה בתשובה

פרק ה’ - התקדשות