פרק כ”ג— סוגיית המקדש

בפסוק העיקרי ששימש כתשתית וכעמוד התווך של האמונה בלזאדוונטיסטית, ניתנה ההכרזה: ״'עד ערב בוקר אלפים ושליש מאות ונצדק קדש.״, (דניאל, ח’ 14). מילים אלה היו שגורות בפיהם של כל המאמינים בביאת המשיח הקרבה. משפתותיהם של אלפי אנשים שבה ונשמעה הנבואה הזו כסיסמה שתמצתה את אמונתם. הכול חשו כי בהתגשמות האירועים שנובאו בה תלויות ציפיותיהם ותקוותיהם הוורודות ביותר. הסתמן כי תקופה נבואית זו תגיע לקיצה בסתיו של 1844. בדומה ליתר הנוצרים בעולם, האדוונטיסטים האמינו שהעולם, או חלק ממנו, היה המקדש. לשיטתם, טיהור המקדש יתבטא בטיהור העולם באמצעות להבות האש של יום הדין הגדול האחרון; הם האמינו שאירוע זה יתרחש בעת ביאת המשיח השנייה. מכאן המסקנה שהמשיח ישוב לעולם בשנת 1844. ואולם, המועד המיועד חלף עבר והאדון לא בא. המאמינים ידעו כי דבר ה’ לא יכזב ולא יכזיב; אין ספק שפרשנותם לנבואה היא מקור הבעיה, אך היכן טמונה הטעות? רבים מיהרו לפתור את הסוגיה באמצעות התכחשות לטענה שגרסה כי 2300 הימים הסתיימו ב-1844. איש לא הצליח למצוא לכך סיבה הגיונית, אך העובדה היתה שהמשיח לא בא במועד שציפו לו. הם טענו שאם הנבואות הסתיימו ב-1844, המשיח היה שב כדי לטהר את המקדש על ידי טיהור העולם באש, ומאחר שהוא לא בא, לא ייתכן ש-2300 הימים הללו הסתיימו. קבלת המסקנה הזו, הווה אומר ויתור על החישובים הקודמים של התקופות הנבואיות. מניית 2300 הימים החלה מן הצו שהוציא ארתחששתא לשיקום ובנייה מחדש של ירושלים, בסתיו של שנת 457 לספירה. ההתייחסות לתאריך זה כאל נקודת המוצא עלתה בקנה אחד עם התגשמות כל האירועים שנובאו לגבי התקופה שצוינה בדניאל, ט’ 27-25. שישים ותשעה השבועות, המהווים את 483 השנים הפותחות את 2300 השנים, והיו אמורים להגיע עד טבילת המשיח במים ומשיחתו ברוח הקודש בשנת 27 לספירה, התגשמו במלואם. המשיח היה אמור להיכרת באמצע השבוע השביעי. שלוש וחצי שנים לאחר טבילתו נצלב המשיח באביב של שנת 31 לספירה. שבעים השבועות, דהיינו, 490 השנים, נובאו במיוחד בנוגע לעם ישראל. בתום תקופה זו, האומה חתמה את מאיסתה במשיח באמצעות רדיפת תלמידיו, והשליחים פנו לאומות הגויים בשנת 34 לספירה. בתום ארבע מאות ותשעים השנים הראשונות בתקופה בת 2300 השנים, נותרו עוד 1810 שנים. כאשר מונים 1810 שנים משנת 34 לספירה, מגיעים לשנת 1844. המלאך אמר שבמועד זה יטוהר המקדש, ״ונצדק קדש.״ כל הפירוט הקודם של הנבואה התגשם במלואו במועדו. בחישוב זה, הכול נראה בהיר ותואם, זולת העובדה שאף אירוע שהתרחש ב-1844 לא הלם את טיהור המקדש. התכחשות לסיום השנים הללו בעת ההיא משמעה לעטות את הסוגיה כולה בערפל, ולוותר על עמדות שנקבעו באמצעות התגשמות מפורשת של הנבואות. אך אלוהים הנחה את חסידיו שפעלו בתנועה הכבירה שדגלה בביאת המשיח הקרובה; גבורתו וכבודו נלוו למלאכת הבישור, והוא לא יניח לה להסתיים באפלה ואכזבה, ולהיות מוקעת כהתרוממות רוח רגעית, כוזבת ופנאטית. הוא לא יניח לדברו להימהל בספקות וחוסר ודאות. על אף שרבים זנחו את חישובי הקיצים הקודמים שנערכו על סמך התקופות הנבואיות, והתכחשו לאמיתות שהתנועה האדוונטיסטית התבססה עליהן, היו אנשים שסירבו לוותר על אמיתות הקשורות לאמונתם ולחווייתם, שאוששו בכתבי הקודש ובעדות רוח הקודש. הם האמינו שהם השתמשו בעקרונות פרשנות מהימנים בזמן שלמדו את הנבואות, ושהייתה זו חובתם לדבוק באמיתות הללו שאוששו, ולהמשיך באותה השיטה בחקר כתבי הקודש. בתפילה יוקדת הם בחנו מחדש את עמדתם והשקפותיהם, והתעמקו בכתבי הקודש כדי לגלות את טעותם. על אף שהם לא מצאו שום טעות בחישוביהם לגבי התקופות הנבואיות, הם הונחו לבחון בקפדנות רבה יותר את סוגיית טיהור המקדש (ראו הערה 6 בנספח). בעת לימודם, הם גילו שאין כל ראיה בכתבי הקודש המאששת את ההשקפה שהעולם הוא המקדש. ואולם, הם מצאו בכתבי הקודש הסבר מלא על נושא המקדש, טיבו, מיקומו, ועבודת הקודש שנערכה בו. העדות של כתבי הקודש הייתה כה מפורשת ושופעת, שהיא יישבה את הסוגיה לחלוטין ולא הותירה צל של ספק.GCHeb19 311.1

שאול השליח אומר באיגרת אל העברים: ״ובכן, לברית הראשונה ד,יו גם דיני עבודה וגם מקדש גשמי בארץ; כי הוקם משכן חיצון אשר בו וזנזנוו־ה והשלחן ולחם רז^ונים, [־הוא נקרא קדש. ומבית לפרכת השטה משכן הנקרא קדש ה£דשים ובו מזבח ;וזרב לקטרת וארון הברית המצפה ;וזהב סביב. ובארון צנצנת הב, אשר המן !תוכה, מטה אהרן אשר פרח, בלוחות לי^נידית; וממעל לו כרובי הכבוד הסיככים על הכפרת״ (אל העברים, ט’ 5-1). המקדש ששאול מתייחס אליו כאן הוא המשכן שבנה משה בצו ה'שנועד לשמש כמקום משכנו של האל העליון. ״ועשו ללי מקדש; ושכנתי בתוכם״ (שמות, כ״ה 8). היה זה הצו שניתן למשה כששהה על ההר עם ה'. בני ישראל נדדו במדבר, המשכן שנבנה באופן כזה שיוכל להיות נייד נישא עימם ממקום למקום, אך עם זאת היה מרשים ומפואר מאוד. קירותיו היו עשויים קורות ותומכות שצופו בזהב, גגו כוסה בסדרת וילונות או כיסויים, החיצונים שבהם היו עשויים עורות, והפנימיים, פשתן טהור שעוטר באופן יפהפה בדמויותיהם של הכרובים. חוץ מן החצר החיצונה שהכילה את מזבח העולה, במשכן עצמו היו שתי לשכות שכונו ״קודש״ ו״קודש הקודשים״, שהכפורת (מסך מרהיב ביופיו ועושרו) הפרידה ביניהן. מסך זהה חתם את הכניסה ללשכה הראשונה. בקודש, בצד הדרומי, הוצבה המנורה על שבעת נרותיה, המאירים את ההיכל יומם וליל; בצד הצפוני ניצב שולחן לחם הפנים; לפני הכפורת, שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, ניצב מזבח הקטורת העשוי זהב, ממנו נישאו מדי יום אל ה’ ניחוחות הקטורת עם תפילות ישראל. בקודש הקודשים ניצב ארון הברית - תיבה מעץ יקר שצופתה זהב טהור, בתוכה הופקדו למשמרת שני לוחות הברית, שעשרת הדיברות של תורת ה’ נחקקו עליהם באצבע אלוהים. מעל ארון הברית שימשה הכפורת, העשויה זהב טהור, ככיסוי לארון הקודש. הכפורת הייתה מלאכת מחשבת מרהיבה שעליה סוככו שני כרובים שניצבו פנים אל פנים. אחרי שבני ישראל התיישבו בכנען הוחלף המשכן במקדש שבנה שלמה, שעל אף שהיה מבנה קבע ונבנה על שטח גדול יותר, היה זהה בממדיו למשכן, ורוהט ואובזר באותו האופן. בצורתו זו ניצב בית המקדש על מכונו (למעט התקופה בימי דניאל שבה עמד בחורבותיו), עד לחורבנו בידי הרומים בשנת 70 לספירה. בית המקדש הזה הוא המקדש היחיד שהיה קיים מעולם עלי אדמות, שכתבי הקודש סיפקו עליו מידע. שאול השליח אמר שהוא נועד להיות בית המקדש בעידן הברית הראשונה. אך האם בעידן הברית החדשה אין מקדש? בבדיקה נוספת באיגרת אל העברים יגלו מחפשי האמת את קיומו של מקדש נוסף (בעידן הברית החדשה), שנרמז בדברי שאול שצוטטו לעיל: ״ובכן, לברית הראשונה דלו גם דיני עבודה וגם מקדש גשמי בארץ.״ המילה ״גם״ מרמזת ששאול כבר אזכר את המקדש הזה. אם נשוב לתחילת הפרק הקודם באיגרת נגלה שהוא מלמד על השרות בקודש בשמיים: ״עקר הזיברים שנאמרו הוא: יש לנו פיהן גדול היושב לימין כסא הגדלה בשמים, !:הוא משרת בקדש ובטשכן האמתי אשר כונן אלהים ולא אדם״ (אל העברים, ח’ 1, 2). כאן נחשף המשכן בעידן הברית החדשה. המשכן בעידן הברית הראשונה כונן ביד אדם ונבנה בידי משה; המשכן בשמיים כונן ביד ה'לא ביד אדם. בבית המקדש בירושלים שירתו בקודש הכוהנים שעסקו בעבודת ה’; במקדש של מעלה משרת בקודש המשיח, הכהן הגדול העליון שלנו, לימין האלוהים. המשכן הארצי עמד עלי אדמות, המשכן הזה ניצב בשמיים. זאת ועוד, המשכן שבנה משה נבנה על פי תבנית. ה’ ציווה עליו: ״כפל אשר אני מראה אות^, זאת תבנית הטשכן, !:זאת תבנית כל כליו; וכן תעשו.״ פעם נוספת ניתן הצו: ״וראה, ועשה: בתבניתם אשר אתה מראה בהר״ (שמות, כ״ה 9, 40). לדברי שאול, המשכן הראשון היה ״משל לזמן וזזה, כאשר מקריבים מנחות וזבחים;״ שקודשיו היו ״תבנית הלברים הנמצאים בשמים;״ שהכוהנים שהעלו בו מנחות וזבחים לפי התורה שירתו ״בקדש לפי תבנית !:זול של הלברים השמימיים.״ שאול מכריז ש״הטשיח לא נכנס אל מקדש אשר נעשה בידי אדם ואשר הוא בבואה של האמתי, כי אם בא אל עצם השמים להראות עתה בעדנו לפני האלהים״ (אל העברים, ט’ 9, 23; ח’ 5; ט’ 24). ההיכל השמיימי שבו משרת המושיע בעבורנו, הוא המקדש המקורי הכביר שעל פי תבניתו בנה משה את המשכן. ה’ הניח את רוח קודשו על בוני המקדש עלי אדמות. הכישורים האומנותיים שהופגנו בבניית המשכן היו התגלות חוכמת ה'. הקירות שנצצו בזהב טהור שיקפו לכל עבר את אורם של שבעת הקנים של מנורת הזהב. שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת נצצו כזהב ממורק. המסך הנפלא שיצר את התקרה, שהיה מעוטר בדמויות מלאכים בצבעי תכלת, שני וארגמן, תרם ליופיו של המחזה המרהיב. מעבר למסך השני שכנה השכינה הקדושה, התגלות כבוד ה'שאיש זולת הכוהן הגדול לא יכול היה לעמוד במחיצתה ולהישאר בחיים (שכן, איש זולת הכוהן הגדול לא הורשה להיכנס לקודש הקודשים). פארו של המשכן הארצי שאין לו אח ורע שיקף לעין אדם את יופיו, הדרו ותהילתו של ההיכל השמיימי, בו משרת בעבורנו המשיח, החלוץ שלנו, לפני כס הכבוד של ה'. לעומת מקדש שמיימי זה, המשמש מקום מושבו של מלך מלכי המלכים, בו ״אלף אלפים״ מלאכים משרתים אותו ״ורבוא רבבות עומדים לפניו״ (דניאל, ז’ 10), ואשר הוא מלא בכבוד כס מלכותו הנצחי, כשהשרפים, שומריו הזוהרים, מכסים את פניהם בהערצה - יהווה המבנה המפואר ביותר שנבנה ביד אדם השתקפות קלושה גרידא לכבירותו, פארו ותהילתו. עם זאת, המקדש הארצי, על עבודת הקודש שנערכה בו, לימד אותנו אמיתות חשובות בקשר למקדש השמיימי והשירות בקודש הנשגב, הנערך בו למען גאולת האדם. הקודש וקודש הקודשים בשמיים יוצגו בשתי לשכות אלה במקדש עלי אדמות. כשיוחנן השליח זכה לראות בחיזיון את היכל ה’ בשמיים, הוא ראה שם ״שבעה לפידי אש בוערים לפני הכסא״ (ההתגלות, ד’ 5). הוא ראה מלאך, ״!וידו מחתת הב, וקסרת רבה נוזמז לו כדי לשים אווזה בתפלות כל הקןדושים על מזבח וזז-והב אשר לפני הכסא״ (התג'ח’ 3). כאן זכה הנביא לחזות בלשכה הראשונה בהיכל השמיימי. הוא ראה שם ״שבעה לפידי אש״ ואת ״מזבח הזד.ב״ שיוצגו בידי קני הזהב של המנורה ומזבח הקסורת במשכן עלי אדמות. ו״אז נפתח היכל אלהים בשמים״ (התג'י״א 19). הנביא הביס פנימה וראה מעבר לפרוכת את קודש הקודשים. כאן הוא חזה ״בארון הברית״ שיוצג בארון הברית הקדוש שבנה משה כדי להפקיד בו את תורת ה'. בדרך זו, המאמינים שחקרו את הנושא מצאו הוכחות חותכות לקיומו של היכל שמיימי. משה בנה את המשכן עלי אדמות על פי התבנית שהראה לו ה'. שאול השליח מכריז כי תבנית זו הייתה ההיכל האמיתי השוכן בשמיים. יוחנן מעיד שהוא ראה את היכל ה’ בשמיים. בהיכל השמיימי, משכנו של ה'כונן כס מלכותו בצדקה ומשפס. בקודש הקודשים שוכנת תורתו, חוקת הצדקה הנשגבה, שכל האנושות נבחנת על פיה. ארון הברית הקדוש הצופן בחובו את לוחות הברית, מכוסה בכפורת, שלפניה מלמד המושיע זכות על החוסא בעזרת דמו המכפר. כך מיוצגת האחדות בין הצדק והחסד בתוכנית הגאולה של האנושות. את האחדות הזו רק החוכמה האלוהית יכולה להגות, ורק גבורתו הכול יכולה מסוגלת לממש. אחדות מופלאה זו ממלאת את השמיים כולם בפליאה והערצה. הכרובים במקדש עלי אדמות, המביסים למסה בהערצה לעבר הכפורת, מייצגים את העניין הרב שבו צבא השמיים הוגה בפועל הגאולה. זה הרז של חסד ה'שהמלאכים נכספים לראותו - שאלוהים ממשיך למשול כאלוהי הצדק בעודו מצדיק את החוסא ששב בתשובה, ומתפייס עם האנושות החוסאת; שהמשיח יירד מרום מעמדו כדי לחלץ רבבות על גבי רבבות של נשמות מתהומות הנשייה והאבדון, ולעסותן בבגדי צדקתו הצחורים, כדי שיוכלו להתאחד עם המלאכים שלא חסאו מעולם ולשכון לעד בנוכחות ה'. פועלו של המשיח כסנגור המלמד זכות על האדם ומפגיע בעבורו, הוצג בנבואה המליצית של זכריה בקשר ל״איש, צמח שמו.״ הנביא אומר על אודותיו: ״והוא יבנה את היכל יהוה, !:הוא ישא הוד, וישב ומשל על כסאו (כס אביו שבשמיים); ן־^וייה כהן על כסאה ועצת שאם תהיה בין שניהם״ (זכריה, ו’ 13). ״והוא יבנה ?את היכל יהוה.״ באמצעות קורבנו ותיווכו, המשיח הוא גם אבן הפינה וגם מייסדה של קהילת האלוהים. שאול השליח מעיד כי: ״המשיח ישוע עצמו הוא אבן הפנה; בו כל הבנין מדובר יהד וגדל להיות היכל קדש ליהוה; ובו גם ?ארנם נבנים -יחדיו להיות משכן ?!להדם על ׳יזדי רזרדרז״ (אל האפסים, ב’ 22-20). הוא מכריז כי: ״לו הכבוד.״ המשיח זוכה בכל הכבוד והתהילה על הגאולה שהעניק לאנושות החוטאת. לאורך כל דורות הנצח ישירו הגאולים מזמורי תהילה ״לאוהב אותנו, אשר בדמו שחרר אותנו מחטאינו ... לו הכבוד והגבורה לעולמי עולמים״ (ההתגלות, א’ 5, 6). המושיע יישב וימשול ״על כסאה והיה כהן על כסאה״ הוא עדיין לא יושב על ״כס כבודו״, שכן עידן מלכות הכבוד טרם הגיע. רק בתום מלאכתו ככוהן המתווך בין ה’ לאנושות, ״אלהים יתן לו את כסא דוד אביו; ואין ?קץ למלכותו״ (לוקס א’ 32, 33). בתפקידו ככוהן גדול, המשיח יושב עם האב בכיסאו (ההתגלות, ג’ 21). על הכס יחד עם האל הנצחי, הקיים מקדמת דנה עד הנצח, יושב המושיע אשר ״חלינו הוא נשא, ומכא׳בינו סבלם,״ ״אחד שהתנסה בכל כמונו מבלי חטא,״ וזאת כדי שיוכל ״לעזר לאלה אשר נתונים בנסיון.״ ״ואם יחטא איש, יש לנו מליץ לפני האב - ישועהטשיח,הצדיק״(ישעיה, נ״ג 4;אל העברים, ד’ 15; ב’ 18; יוח״א, ב’ 1). תפילת ההפגעה שהמושיע מעלה בעבורנו נובעת מגופו הרצוץ שנדקר ועונה, ומחייו כלילי השלמות שאין בהם כל רבב. הפצעים בידיו, הפצע בצידו ורגליו שהושחתה צורתם, מתחננים בעבור החוטא, שגאולתו נרכשה במחיר כה כבד, כה נצחי. ״ועצת שלום תהיה בין שניהם.״ אהבתו של אבינו שבשמיים כלפינו, שאינה פחותה מאהבתו של הבן, היא המעיין לגאולת האנושות האובדת. ישוע אמר לתלמידיו לפני שעזבם: ״ואינני אומר לכם שאני אעתיר לאב בעדכם, שכן האב עצמו אוהב אתכם״ (יוחנן, ט״ז 26, 27). ״אלהים היה במשיח מרצה את העולם אזל עצמו״ (קור״ב, ה’ 19). בשירות בקודש בהיכל השמיימי, ״עצת שלום״ שורה בין ה’ למשיח. ״כי כ'ה אהב אלהים את העולם עד כי ונרנן את ינו יחידו למען לא י'אבד כל המאמין בו, אלא ינחל היי עולם״ (יוחנן, ג’ 16). לשאלה מהו המקדש ניתנת תשובה ברורה בכתבי הקודש. המונח מקדש, כפי ששימש בכתבי הקודש, מתייחס תחילה למשכן שבנה משה לפי ״תבנית הדברים הנמצאים !שמים,״ שהמקדש הארצי סימל ובישר אותם. עם מות המשיח חדלה עבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות. ״המשכן האמיתי״ בשמיים הוא המקדש בעידן הברית החדשה. וכשם שהנבואה בפסוק 14 בפרק ח’ בדניאל מתגשמת בעידן הנוכחי, המקדש שצוין בה חייב להיות המקדש בעידן הברית החדשה. בתום 2300 הימים, בשנת 1844, לא היה משכן לה’ עלי אדמות מזה מאות בשנים. מכאן שהנבואה: ״עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש,״ מצביעה בבירור על המקדש השמיימי. אך השאלה החשובה ביותר שנותרה בעינה היא: מה טיבו של טיהור המקדש? התנ״ך מדבר מפורשות על עריכת טקס טיהור במקדש ה’ עלי אדמות. האם ייתכן שיש בשמיים דבר הזקוק לטיהור? פרק ט’ באיגרת אל העברים דן בטיהור המקדש הארצי והשמיימי. ״אכן, על פי וזתוו־ה כמעט הכל פזטזהר :ד־ם, ובלא שפיכת דם ?אין מחילה. לכן היה צריך לטהר על ידי אלה (דם קורבנות בעלי החיים) את הלברים אשר הם תבנית הלברים הנמצאים בשמים, אבל הלברים השמימיים עצמם דורשים זבחים טובים מאלה (עבר'ט’ 22, 23) - דהיינו, דמו היקר של המשיח. הטיהור הנערך הן בעבודת הקודש הסמלית במקדש הארצי והן בעבודת הקודש האמיתית במקדש השמיימי, חייב להתבצע באמצעות דם; במקדש הארצי - באמצעות דם קורבנות בעלי החיים, במקדש השמיימי - באמצעות דמו של המשיח. לדברי שאול השליח, טיהור זה חייב להתבצע באמצעות דם, שכן ללא שפיכת דם אין מחילה. מחילה או הסרת החטא היא מלאכת כפרה החייבת להתבצע. אך כיצד קשור החטא למקדש השמיימי או הארצי? ניתן ללמוד על כך מעבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות. הכוהנים שכיהנו במקדש עלי אדמות שירתו ״בקדש לפי זבנית !:צול של הלברים השמימיים״ (אל העברים, ח’ 5). השירות בקודש במקדש עלי אדמות נחלק לשניים: הכוהנים שירתו בקודש מדי יום; הכוהן הגדול ביצע אחת לשנה בקודש הקודשים את מלאכת הכפרה המיוחדת, אשר נועדה לטיהור המקדש. מדי יום הביא החוטא שחזר בתשובה את מנחתו אל שערי המקדש, וכאשר הניח ידו על ראש הקורבן והתוודה על חטאו, הוא העביר את חטאו באופן סמלי לקורבן החף מחטא. או אז נשחט בעל החיים. ״ובלא שפיכת לם ?אין מחילה,״ אומר שאול השליח. והתורה אומרת: ״כי נפש הבשר, בדם הוא...כי וזזים הוא, בנפש יכפר״ (ויקרא, י״ז 11). חילול תורת ה’ מחייב את נטילת חיי החוטא. הדם, שייצג את החיים שאיבד החוטא בעטיו של החטא שחטא אשר הועבר עתה לקורבן, נלקח בידי הכוהן אל הקודש והוזה לפני הפרוכת, שמאחוריה ניצב ארון הברית שהכיל את התורה אשר חילל החוטא. בטקס זה הועבר החטא באמצעות הדם לקודש. היו מקרים שבהם הדם לא נלקח לקודש. במקרים אלה, הכוהנים נדרשו לאכול את בשר הזבח, בהתאם לצו שנתן משה לבני אהרון: ״[יאונה (את החטאת) נתן לכם (ה'), לשאת את עוין העדה, לכפר עליהם לפני יהוה״ (ויקרא, י'17). שני הטקסים סימלו את העברת החטא מן החוטא ששב בתשובה אל הקודש במקדש. זו הייתה עבודת הקודש שבוצעה מדי יום לאורך כל השנה. כך הועברו חטאי עם ישראל לקודש, ומלאכה מיוחדת נדרשה לשם הסרתם. אלוהים ציווה לערוך טקס כפרה לכל אחת מלשכות הקודש. ץכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם, לכל חטאתם; וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם ?;תיו טמאתם.״ בנוסף, נדרשה מלאכת כפרה למזבח; באמצעות הזיית הדם, הכוהן ״טהרו וקדשו, מטמאת בני ישראל״ (ויקרא, ט״ז 16, 19).GCHeb19 312.1

פעם בשנה, ביום הכיפורים הנשגב, נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים לשם טיהור המקדש. המלאכה שבוצעה ביום זה השלימה את הסבב השנתי של השירות בקודש.GCHeb19 318.1

ביום הכיפורים הובאו שני ״שעירם״ אל פתח אוהל מועד, והכוהן הטיל עליהם גורלות, ״גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל״ (ויקרא, ט״ז 8, 21, 22). ״השעיר, אשר עלה עליו וזגוו־ל ליהוה,״ נשחט כקורבן חטאת בעבור העם. ואז, הכוהן נדרש להביא את דמו לקודש הקודשים ולהזותו על הכפורת ולפני הכפורת. בנוסף, היה עליו להזות את הדם על מזבח הקטורת שניצב לפני הכפורת. ״וסמך אהרן את שתי יידו על ראש השעיר וזהי, והתודה עליו את כל עונת בני ישראל, ואת נזל פשעיהם לכל וזטארנם; ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח ייד איש עתי הטדברה. ונשא השעיר עליו את יל עונתם אל GCHeb19 318.2

ארז גזרה; ושלח את השעיר במדבר״ (ויקרא, ט״ז 21, 22). השעיר לעזאזל ששולח למדבר לא ישוב למחנה ישראל, והאיש ששילח אותו למדבר נדרש להתרחץ ולכבס את בגדיו לפני שחזר למחנה. הטקס כולו נועד להבהיר לבני ישראל את קדושתו של האלוהים ואת תיעובו מן החטא. זאת ועוד, הוא נועד ללמדם כי לא ניתן לבוא במגע עם החטא מבלי להיטמא. ביום הכיפורים נדרש כל אדם לענות את נפשו (לייסר עצמו)בזמן שמלאכת הכפרה התבצעה בעבורו. העדה כולה נדרשה לשבות מכל מלאכה ולהתייחד עם ה’ בענווה ובקדושה באמצעות תפילה, צום וחשבון נפש נוקב.GCHeb19 318.3

אמיתות חשובות על הכפרה הופקו מעבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות. קורבן תמורה התקבל במקום החוטא, אך החטא לא הוסר באמצעות דמו של הקורבן. ה’ סיפק אמצעי אחר להעברת החטא למקדש. כשהחוטא הקריב את הדם, הוא הכיר בסמכותה של תורת ה; הוא התוודה על חטאו והביע את רצונו לזכות במחילה באמצעות אמונה בגואל העתיד לבוא, אך הוא טרם השתחרר לחלוטין מהרשעת התורה. ביום הכיפורים, הכוהן הגדול שלקח את זבחי העדה הלך לקודש הקודשים עם דם הזבחים, והיזה ממנו על הכפורת, דהיינו, ישירות על התורה, זאת כדי למלא את צוויה. ואז, בתפקיד המתווך בין ה’ לעם, הוא לקח על עצמו את חטאי העדה ונשאם החוצה מן המקדש. בהניחו את ידיו על ראשו של השעיר לעזאזל, הוא התוודה על כל החטאים הללו, וכך העבירם באופן סמלי אל השעיר לעזאזל. השעיר שולח אז למדבר בעודו נושא באשמת העם; העם האמין שבכך נותקו ממנו חטאיו לעד. זה היה השירות שנערך ״בקדש לפי תבנית וצל !זל הלברים השמימיים.״ הדבר שבוצע סמלית בשירות בקודש במקדש הארצי, מתבצע הלכה למעשה בשירות בקודש במקדש השמיימי. לאחר שעלה השמיימה החל המושיע לשרת בקודש ככוהן הגדול שלנו. שאול השליח אומר: ״הרי הטשיח לא נכנס אל מקדש אשר נעשה בידי אדם ואשר הוא בבואה של דיאמתי, כי אם בא אזל עצם השמים להראות עתה בעדנו לפני האלהים״ (האיגרת אל העברים, ט’ 24). השירות בקודש של הכוהן במהלך השנה בלשכת המקדש הראשונה, ״הקדש,״ ״מבית לברכת,״ שחצצה בין הקודש לחצר החיצונה, ייצג את השירות בקודש שהמשיח החל בו לאחר עלייתו השמיימה. מלאכתו של הכוהן בשירות בקודש היומיומי הייתה להציג לפני ה’ את דמו של קורבן החטאת, וכן את הקטורת שעלתה השמיימה יחד עם תפילות ישראל. בדומה, המשיח לימד זכות על החוטאים לפני אבינו שבשמיים באמצעות דמו המכפר, ואף הציג לפניו את הניחוח היקר של צדקתו ואת תפילותיהם של המאמינים ששבו בתשובה. זו הייתה מלאכת השירות בקודש בלשכה הראשונה במקדש השמיימי. לשם נישאה אמונת התלמידים בשעה שהמשיח עלה השמיימה ונעלם מעיניהם. כאן התמקדו תקוותיהם, כדברי שאול, ״תקוה שהיא כעגן בטוח ויציב לנפשנו ומגיעה אזל מבית לברכת, אל המקום אשר .ישוע, החלוץ העובר לפנינו, נכנס בעדנו והיה לכהן גדול לעולם.״ ״ובדמו הוא, ולא בדם !זעירים ועגלים, נכנס אחת ולתמיד אל הקדש והשיג בדות עולמים״ (אל העברים, ו’ 19, 20; ט’ 12). במשך שמונה עשרה מאות נמשכה מלאכה זו בשירות בקודש בלשכת המקדש הראשונה בהיכל השמיימי. דם המשיח, המצדיק את המאמינים שחזרו בתשובה, מבטיח את מחילתם ואת קבלתם בידי האב בשמיים, אך עם זאת, חטאיהם עדיין רשומים בספרי השמיים. כשם שבעבודת הקודש הסמלית במקדש עלי אדמות נערכה מלאכת כפרה בתום השנה, כך, לפני שיושלם פועל הגאולה של המשיח, גואל האנושות, נדרשת מלאכת כפרה לשם הסרת החטא מן המקדש. זה השירות בקודש שהחל בתום 2300 הימים. בעת ובעונה אחת (כפי שניבא דניאל), הכוהן הגדול העליון שלנו נכנס לקודש הקודשים כדי לבצע את החלק האחרון בחובתו הקדושה בשירות בקודש - טיהור המקדש. כשם שבימי קדם הונחו חטאי העם באמונה על קורבן החטאת, באמצעות דמו שהועבר באופן סמלי למקדש הארצי, כך בעידן הברית החדשה חטאי החוזרים בתשובה מונחים באמונה על המשיח, ומועברים הלכה למעשה אל ההיכל השמיימי. וכשם שטיהור המקדש הסמלי שנערך במקדש עלי אדמות בוצע באמצעות הסרת החטאים שטימאוהו, כך הטיהור האמיתי של ההיכל השמיימי מתבצע באמצעות הסרת או מחיקת כל החטאים שתועדו בספרי השמיים. ואולם, לפני שיבוצע הדבר חייבת להיערך בדיקה יסודית של כל ספרי התיעוד בשמיים כדי לקבוע מי זכאי, באמצעות חרטה ואמונה במשיח, לקבל את כפרתו ולזכות ביתרונות ובברכות הנלווים אליה. לפיכך, טיהור המקדש כרוך במלאכת חקירה - דהיינו, בעריכת משפט. מלאכה זו חייבת להתבצע לפני ביאת המשיח לעולם כדי לפדות את גאוליו, שכן בבואו, הוא יביא עימו את גמולו, ויעניק לכל אדם גמול בהתאם למעשיו. (ההתגלות, כ״ב 12). וכך, האנשים שהלכו בעקבות האור שזרח מן הנבואה, ראו שהמשיח לא היה אמור לשוב לעולם בקץ 2300 הימים, בשנת 1844, אלא שבמועד זה הוא נכנס לקודש הקודשים בהיכל השמיימי כדי לבצע את מלאכת הכפרה הסופית, בהכנה לקראת שיבתו לעולם. בנוסף, הם גם ראו שבזמן שקורבן החטאת הצביע על המשיח כעל קורבן התמורה שלנו, והכוהן הגדול ייצג את המשיח כמתווך בינינו לאלוהי השמיים, השעיר לעזאזל סימל את השטן, אבי החטא, שעליו יונחו חטאיהם של המאמינים שחזרו בתשובה בכל ליבם ומאודם. כאשר הכוהן הגדול הסיר את החטאים מן הקודש בזכות דמו של קורבן החטאת, הוא הניחם על השעיר לעזאזל. כאשר המשיח יסיר את חטאי חסידיו מן המקדש השמיימי באמצעות דמו המכפר, בתום שירותו זה, הוא יניחם על השטן שה’ גזר עליו במשפטו לשאת בעונשו הסופי. השעיר לעזאזל שולח למדבר, למקום שומם ומרוחק, וזאת כדי שלא ישוב לעולם לעדת ישראל. בדומה, השטן יודח לעד מנוכחות ה’ וחסידיו, ויימחה לעד בהשמדה הסופית של החטא והחוטאים.GCHeb19 318.4

*****