מתן התורה לישראל

פרק זה מבוסס על שמות 19 עד 4 2

זמן קצר לאחר שבני ישראל חנו לרגלי הר סיני, נקרא משה לעלות אל ההר כדי לפגוש את ה׳. לבדו טיפס בדרך המסולעת והתלולה, והתקרב את הענן שבו שכן כבוד ה׳. ישראל עמדה לקבל מעמד מיוחד ביחסיה עם האל העליון, ולזכות בקרבה יתרה אליו - היא תהפוך לעם סגולה, ממלכת כוהנים הכפופה לשלטון האלוהים. המסר שמשה קיבל בעבור עמו היה: ״אתם ראיתם, אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואבא אתכם אלי. ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי, ושמרתם, את בריתי - והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל-הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגויי קדוש.״PP 224.1

משה שב למחנה, ולאחר שזימן אליו את זקני ישראל חזר באוזניהם על המסר הקדוש. הם הכריזו: ״כל אשר דבר יהוה נעשה.״ במילים אלו כרתו עם ה׳ ברית קדושה, והתחייבו לקבלו בתור מלכם ומנהיגם. כך הם הפכו, במובן מיוחד, לנתינים הכפופים לסמכותו.PP 224.2

משה שב ועלה ההרה, וה׳ אמר אליו: ״הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם.״ כאשר בני ישראל נתקלו בתלאות הדרך, הם נהגו להתלונן נגד משה ואהרון ולהאשימם כי הוציאו את צבאות ישראל ממצרים במטרה להשמידם. עתה, עתיד ה׳ לרומם את משה ולכבדו לנגד עיניהם, כדי שיוכלו לבטוח בהדרכתו.PP 224.3

ה׳ תיכנן למסור לעמו את תורתו הקדושה במחזה של הוד והדר נורא, העולה בקנה אחד עם אופיו הרם והנישא. העם צריך להיווכח בכך שיש להתייחס לכל דבר הקשור לעבודת אלוהים ביראת הכבוד הגדולה ביותר. ה׳ הורה למשה: ״לך אל העם, וקדשתם היום ומחר; וכבסו, שמלתם. והיו נכונים, ליום השלישי: כי ביום השלישי, ירד יהוה לעיני כל העם על הר סיני.״ ימי ההכנה הללו נועדו להתקודשות העם, כדי שיוכל להופיע בפני ה׳. במרוצת הימים הללו עליהם לטהר את בגדיהם ואת גופם מכל טומאה, ולנהוג בטוהר ובפרישות. כאשר משה יצביע בפניהם על חטאיהם, יהיה עליהם להקדיש את עצמם לצום ולתפילה, ולהיכנע בפני ה׳ עד שלבבותיהם יטוהרו מכל עוון.PP 224.4

ההכנות נערכו בהתאם למצוות ה׳; בציות לצו נוסף מאת ה׳ הורה משה לשים מחסום סביב ההר, כדי להבטיח שאף אדם או בעל חיים לא יעלה בהר או ייגע בקצהו הקדוש. מי שיעבור על האיסור ויעז לגעת בהר, יומת מייד.PP 225.1

בבוקר היום השלישי, כאשר עיני העם היו נשואות אל על, כוסתה פסגת ההר בענן כבד, שהפך כהה וסמיך יותר מרגע לרגע. הענן ירד כלפי מטה, עד אשר ההר כולו היה אפוף עלטה ומסתורין נורא-הוד. אז נשמע קול כקולו של שופר, שזימן את העם לפגוש את ה׳; משה הדריך את בני העם אל רגלי ההר. ברקים עזים הבזיקו מן העלטה הכבדה בשעה שקולות רעמים התגלגלו ושבו והידהדו בין ההרים הסובבים. ״והר סיני, עשן כולו, מפני אשר ירד עליו יהוה, באש; ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד.״ ״ומראה כבוד יהוה, כאש אוכלת בראש ההר״ בעיני המוני העם שנאספו שם. ״ויהי קול השופר, הולך וחזק מאד.״ כה נוראים היו האותות שנלוו להתגלות השכינה, עד שצבאות עם ישראל רעדו בחיל ופחד ונפלו על פניהם לפני ה׳. ״והמראה היה נורא מאד עד כי משה אמר: ׳ירא אני וחרד.׳״(אל העברים יב:21).PP 225.2

עתה שככו קולות הרעמים; קול השופר לא נשמע עוד; האדמה שקטה. דממת קודש השתררה בכול. אז נשמע קולו של הקדוש ברוך הוא. מוקף בפמליית מלאכים, עמד ה׳ על ההר, דיבר מתוך העלטה הכבדה שאפפה את ההר ונתן לעמו את תורתו. משה תיאר את המחזה במילים הבאות: ״יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קודש; מימינו, אשדת (אש דת) למו. אף חובב עמים, כל- קודשיו בידך; והם תוכו לרגלך, ישא מדברתיך.״ (דברים לג:2, 3).PP 225.3

ה׳ התגלה לא רק בתפארת רוממות נוראה של שופט ומחוקק, אלא אף כאל מלא רחמים המגונן על עמו. ״אנוכי יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.״ האלוהים שבני ישראל הכירו בתור גואלם ומדריכם, אשר הוציאם ממצרים ביד נטויה, סלל נתיב בים בעבורם, הביס את פרעה וצבאותיו והטביעם במצולות הים, וגילה את עליונותו על כל האלים האחרים - הוא האל שדיבר אליהם עתה ונתן להם את תורתו.PP 225.4

התורה לא ניתנה בעת הזו אך ורק לתועלת עם ישראל. אלוהים חלק לבני ישראל כבוד בכך שהפך אותם לנוצרי תורתו, אך הטיל עליהם לשמור את התורה כפיקדון קדוש בעבור העולם כולו. עשרת הדיברות הולמות את האנושות כולה, והם ניתנו להדרכת כל בני האדם ולפיקוח עליהם. המצוות הכלולות בעשרת הדיברות הן קצרות, תמציתיות, מקיפות וסמכותיות, והן מכסות הן את כל חובותיו של האדם כלפי בוראו, והן את המצוות שבין אדם לחברו, וכולן מעוגנות בעיקרון היסודי הנשגב של האהבה. ״ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ובכל שכלך; ואהבת לרעך כמוך.״ (לוקס י:27). (קיראו גם את דברים ו:4, 5; ויקרא יט:18). עקרונות אלו גלומים בפרוטרוט בעשרת הדיברות, וניתן ליישמן בנסיבות חייו השונים של האדם.PP 225.5

״לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני.״PP 226.1

ה׳ אלוהים, הבורא הנצחי שלא נברא בידי אחר, ושקיומו אינו תלוי באיש, הוא- הוא המקור לכל, הוא מקיים את הכול. הוא לבדו ראוי ליראת כבוד, להערצה ולסגידה עילאית. האדם נדרש לסגוד ולאהוב את ה׳ אלוהים יותר מכל דבר אחר, ולא לתת חילו לשום דבר אחר.PP 226.2

כל דבר שאנו מטפחים ואוהבים, העלול להפחית את אהבתנו כלפי אלוהים או להפריע לעבודת ה׳, הופך לאליל שלנו.PP 226.3

״לא תעשה לך פסל, וכל תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ
מתחת, ואשר במים, מתחת לארץ. לא תשתחוה להם, ולא תעבדם.״PP 226.4

הדיבר השני אוסר על פולחן ה׳, אלוהי האמת, באמצעות תמונות, צלמים או צורות. רבים מן העמים עובדי האלילים טענו כי פסליהם לא היו אלא דמויות או סמלים שבאמצעותם הם עבדו את האלוהות. אולם ה׳ הכריז מפורשות כי פולחן כזה הוא חטא. הניסיון להציג את האל הנצחי באמצעות חפצים דוממים, מגמד את רעיון האלוהות. במצב כזה, נפשו של אדם שהסב את עיני רוחו מן השלמות האינסופית של ה׳, תנהה אחר הבריאה הגשמית במקום אחר הבורא השמיימי. כאשר תפיסותיו של האדם את הבורא תהינה רדודות כל כך, הוא יהפוך בזוי וימרוד בגדולת ה׳ ״כי אנוכי יהוה אלוהיך, אל קנא.״ יחסי הקדושה והקרבה היתרה של ה׳ לעמו מוצגים בדימוי של נישואים. עבודת האלילים נתפסת כניאוף רוחני. מורת רוחו של ה׳ מעבודת האלילים מכונה בצדק קנאה, בדומה לבעל המקנא לאישתו.PP 226.5

״פוקד עון אבות על בנים יעל שלשים ועל רבעים, לשונאי.״ אומנם, אין מנוס מכך שהבנים יסבלו מפרי הבאושים של חטאי ההורים, אך אין להעניש את הבנים על חטאי ההורים, אלא אם כן נטלו חלק במעשיהם הרעים. אבל אכן, על פי רוב, הבנים הולכים בדרכי ההורים. מתוקף המופת והמורשת שנחלו מהוריהם, הופכים הבנים לשותפים בחטאי האבות. נטיות רעות, תשוקות סוטות ושחיתות מוסרית, כמו גם ניוון פיזי ומחלות פיזיות, מועברות בתורשה מאב לבן עד לדור השלישי והרביעי. אמת נוראה זו אמורה מתוקף כוחה הקדוש למנוע מבני האדם ללכת בדרך הרעה.PP 226.6

״ועושה חסד, לאלפים, לאוהבי, ולשומרי מצותי.״ מן הדיבר השני האוסר על עבודת אלילים, משתמע כי עלינו לעבוד את אלוהי האמת. אלוהים מבטיח לגמול חסד לאוהביו הדבקים בעבודת ה׳ ולצאצאיהם, לא רק עד הדור השלישי או הרביעי אלא לאלפי דורות. ואילו חרון אפו יינקם משונאיו עד ארבעה דורות.PP 226.7

״לא תישא את שם יהוה אלוהיך, לשוא: כי לא ינקה יהוה, את אשר ישא את שמו לשוא.״PP 227.1

דיבר זה לא רק אוסר על שבועת שווא ואמירת קללות, אלא אף אוסר עלינו לשאת את שם ה׳ לשווא, מתוך קלות דעת או חוסר זהירות, הנובעים מחוסר כבוד למשמעות הנוראה הגלומה בו. בשעת שיחת חולין, כאשר אנו מאזכרים בהיסח הדעת את שמו של ה׳ ומקשרים אליו דברי שווא ועניינים חסרי חשיבות, או כאשר אנו שבים והוגים את שמו בחוסר זהירות, אנו למעשה מחללים את כבודו. שכן, ״קדוש ונורא שמו.״ (תהילים קיא:9). שומה עלינו, כל בני האדם, להגות בתפארתו, בטוהרתו ובקדושתו של ה׳ כדי שליבנו יתפעם מגדולתו ומאופיו הנשגב; שומה עלינו לבטא את שמו הקדוש ביראת כבוד ובקדושה.PP 227.2

״זכור את יום השבת, לקדשו. ששת ימים תעבד, ועשית כל
מלאכתך. ויום, השביעי שבת, ליהוה אלוהיך: לא תעשה כל מלאכה
אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך, אשר בשעריך. כי
ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשרPP 227.3

בם, וינח, ביום השביעי; על כן, ברך יהוה את יום השבת, ויקדשהו.״PP 227.4

יום השבת אינו מוצג כאן כתקנה חדשה, אלא בתור יום שנקבע בידי ה׳ בשעת בריאת העולם. עלינו לזכור ולקודש את יום השבת כזכר למעשה הבריאה. השבת מצביעה על אלוהים בתור בורא השמיים והארץ, ובכך היא מייחדת את אלוהי האמת ומבדילה בינו לבין אלילי השקר. כל בני האדם השומרים על קדושת השבת, מעידים כי הם עובדי ה׳. כל עוד קיימים בעולם הזה אנשים העובדים את ה׳, השבת מהווה אות לנאמנותו של האדם לאלוהים. הדיבר הרביעי הוא היחיד מעשרת הדיברות המאזכר את שמו וריבונותו של המחוקק: ה׳ אלוהים, אדון העולם, בורא השמיים והארץ, אשר קידש את השבת וציווה עלינו לקודשה. בדרך זו כולל הדיבר את חותמת האל, המהווה ראיה למקוריותה ולתוקפה של התורה.PP 227.5

אלוהים נתן לבני האדם ששת ימי עשייה, שבהם עליהם לעשות את מלאכתם.PP 227.6

את השבת נתן כדי שנקדישה לו. מעשי חסד ופעולות הכרחיות של פיקוח נפש מותרים בשבת; שומה עלינו לטפל בכל עת בחולים ובסובלים; אך עלינו להימנע לחלוטין מעבודה שאינה נחוצה. ״אם תשיב משבת רגלך, עשות חפצך ביום קודשי; וקראת לשבת עונג, לקדוש יהוה מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך״.״ (ישעיהו נח:13). אולם האיסור אינו מסתיים כאן. הנביא מוסיף סייג נוסף: ״ודבר דבר.״ בעיני ה׳, אנשים המשוחחים בשבת בעסקי חולין ודנים בעבודתם או בתוכניותיהם, נחשבים כאילו עסקו, הלכה למעשה, במלאכתם ועיסוקיהם. כדי לשמור על קדושת השבת, אל לנו אפילו להגות בדברים ארציים. חובת שמירת השבת חלה על כל בני ביתנו וכל באי שערינו. שומה על בני הבית לנטוש את ענייניהם הארציים במהלך השעות הקדושות של יום המנוחה. שומה על כל בני הבית לעבוד את ה׳ בצוותא כדי לכבד את ה׳ ביום המקודש לו.PP 227.7

״כבד את אביך ואת איצך — למען, יארכון ימיך, על האדמה, אשר יהוה אלוהיך נתן לך״PP 228.1

הורים זכאים לקבל מילדיהם אהבה וכבוד שאינם מגיעים לאף אדם אחר. ה׳ בעצמו ובכבודו, אשר הטיל על ההורים את האחריות לדאוג לנפשות הרכות שהופקדו בידיהם, ציווה כי בשנות החיים המוקדמות, ההורים ייתפסו את מקומו של אלוהים בעבור ילדיהם. בן אשר דוחה את סמכותם החוקית של הוריו, דוחה למעשה את סמכותו של האל. הדיבר החמישי דורש מן הבנים לא רק להיכנע למרות ההורים, לציית להם ולכבדם, אלא אף להחזיר להם אהבה, להקל על קשיי חייהם, לשמור על שמם הטוב, לעזור להם ולנחמם בימי זקנותם. מדיבר זה אף משתמע שעלינו לכבד את המנהיגים, השרים וכל יתר האנשים שהוסמכו בידי ה׳ למנהיגות.PP 228.2

על פי שאול השליח, זוהי ״המצוה הראשונה אשר הבטחה בצידה.״ (אל האפסים ו:2). בני ישראל שציפו להיכנס במהרה לכנען, האמינו כי הבטחה זו שניתנה לשומרי תורת ה׳, תזכה אותם באריכות ימים בארץ הטובה שינחלו. אולם, יש לכך משמעות רחבה יותר, הכוללת את כל חסידי ה׳ בכל הדורות, אשר יזכו לחיי נצח על פני האדמה שתשוחרר מקללת החטא.PP 228.3

״לא תרצח.״PP 228.4

כל מעשי עוולה המובילים לרצח, כל רוח של שנאה ונקמנות, או כל התמכרות לתאוות הגורמות לנו להזיק לזולת או אפילו לחפוץ ברעתו (״כל השונא את אחיו רוצח הוא.״ איגרת יוחנן הראשונה ג:15); וכן, כל הימנעות מטיפול בנזקקים או בסובלים מתוך אנוכיות, כל התמכרות ליצר הרע, שלילה מעצמנו של דבר-מה שלא לצורך, או עשייה רבה מדי המזיקה לבריאות - כל הדברים הללו מהווים, במידה זו או אחרת, חילול של הדיבר השישי.PP 228.5

״לא תנאף.״PP 228.6

דיבר זה לא רק אוסר מעשים לא מוסריים, אלא אף מחשבות תאווה ותשוקות גשמיות, או כל מעשה הנוטה ללבותן. הדרישה לטוהרה אינה חלה אך ורק על היחסים שבין אדם לחברו, אלא אף על כוונות הלב הכמוסות שלנו. המשיח, אשר לימד את החובות והמצוות הכבירות של תורת ה׳, הכריז כי מחשבה או מבט לא טהורים כמוהם כעבירה על מצוות התורה.PP 228.7

״לא תגנב.״PP 229.1

הן מעשים המכוונים נגד הזולת והן חטאים שבינינו לבין עצמנו, כלולים בדיבר זה. על פי דיבר זה חל איסור על שוד, גזל, עושק וגניבת ממון. אנחנו נדרשים ליושר מוחלט בפרטים הקטנים ביותר של עסקינו ומעשינו. נאסר עלינו לרמות ולהונות במסחר. עלינו לשלם משכורות הוגנות ולהחזיר חובות. מדיבר זה משתמע שכל ניסיון לרכוש לעצמנו יתרון כלשהו, כלכלי או אחר, על ידי ניצול הבורות, החולשה, או המזל הרע שפקד את הזולת, נרשם כהונאה בספרי השמיים.PP 229.2

״לא תענה ברעך עד שקר״PP 229.3

בדיבר זה כלולים איסור על עדות שקר בכל תחום שהוא, שקרים, הטעיות, הולכת שולל ודברי מרמה הנאמרים במטרה לרמות את הזולת. בבסיס כל שקר עומדת הכוונה לרמות את הזולת. אפשר לשקר במבט, במחוות יד ובהבעת פנים, באותה יעילות כמו בעזרת מילים. כל הגזמה מכוונת, כל רמיזה או הערה הנאמרת כדרך אגב, כל גניבת דעת שנועדה ליצור רושם מוטעה או מוגזם, כולל מתן עובדות בדרך שנועדה להוליך שולל את הזולת - מהווים רמאות. דיבר זה אוסר על כל ניסיון לפגוע בשמו הטוב של הזולת באמצעות תיאור מסולף, העלאת השערה או הוצאת דיבה, רכילות והשמצה. אפילו הסתרה מכוונת של האמת עלולה להזיק לזולת, והדבר מהווה חילול של הדיבר התשיעי.PP 229.4

״לא תחמוד, בית רעך; לא תחמד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל, אשר לרעך.״PP 229.5

הדיבר העשירי קולע ללב כל החטאים, ואוסר על תשוקה אנוכית שממנה נובע מעשה החטא. אדם המציית למצוות ה׳, שאינו מתמכר לתאוות אסורות, ואפילו נמנע מלחמוד בליבו את אשר לזולת, לא יחטא בעבירות שבין אדם לרעהו.PP 229.6

כאלה היו החוקים הקדושים של עשרת הדיברות, שניתנו מפי הגבורה בקרב קולות רעמים ולהבות אש. הם נלוו להתגלות הנפלאה של כבוד ה׳, בהוד ובתפארת שאפפו את גבורתו, גבורת המחוקק הנשגב והשמיימי. ה׳ ליווה את מתן התורה בהתגלות גבורתו ותהילתו, כדי שעמו לא ישכח לעולם את המחזה המרהיב, וכדי שתיחקק בליבם יראת כבוד עמוקה למעניק התורה, בורא השמיים והארץ. ה׳ אף עתיד להראות לכל בני האדם את קדושתה, חשיבותה ונצחיותה של תורתו.PP 229.7

אימה גדולה נפלה על בני ישראל שחזו בהר העשן ושמעו את הקולות. העוצמה הנוראה שיצאה מפי הגבורה הייתה הרבה יותר מכפי שלבותיהם הרועדים יכלו לשאת. שכן, כאשר הוצגה בפניהם תורת הצדק הנשגבת של אלוהים, הם נוכחו יותר מאי פעם בטבעו המביש של החטא ובאשמתם שלהם, מנקודת מבטו של האל הקדוש. המוני העם שנרתעו אחורנית מן ההר ביראה ובפחד, זעקו אל משה: ״׳דבר אתה עמנו, ונשמעה; ואל ידבר עמנו אלוהים, פן נמות.׳ ויאמר משה אל-העם: ׳אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם, בא האלוהים; ובעבור, תהיה יראתו על פניכם, לבלתי תחטאו.׳״ אולם, העם המשיך לעמוד הרחק מן ההר והתבונן באימה במחזה, שעה ש״משה נגש אל-הערפל, אשר שם האלוהים.״PP 230.1

משכלם של בני העם, שהפך עיוור ומסואב בשל שנות העבדות הממושכות ועבודת האלילים, נבצר להעריך נכונה את העקרונות העמוקים הטמונים בעשרת הדיברות. כדי שהעם יבין את עשרת הדיברות לאשורם ויאכוף אותם, ניתנו לו חוקים נוספים, אשר המחישו ופרטו אותם. חוקים אלו נקראו משפטים, שכן הם נחקקו בידי הבינה והצדק האינסופיים; שופטי העם היו אמורים לשפוט על פיהם. שלא כמו עשרת הדיברות שניתנו קבל עם ועדה, המשפטים נמסרו למשה מאת ה׳ באופן אישי, והוא צווה להביאם בפני העם.PP 230.2

דיני העבדים היו החוקים הראשונים במשפטים הללו. בימי קדם נהגו לעיתים למכור את הפושעים לעבדות, על פי צו בית דין; במקרים אחרים, בעלי חוב נמכרו לעבדות בידי נושיהם. בנוסף, אנשים שחיו בעוני רב נאלצו לעיתים למכור את עצמם או את ילדיהם לעבדות. אולם, על פי דיני העבד העברי, לא ניתן למכור אדם עברי לעבדות לכל חייו. תקופת עבדותו מוגבלת לשש שנים בלבד; בשנה השביעית עליו לצאת לחופשי. שיעבוד עבדים לא עבריים מבטן ומלידה הותר, אולם גם כאן חלה חובה חמורה לשמור על חייהם ועל גופם. רצח של עבד נחשב כעבירה ברת עונשין. פגיעה בגופו של עבד בידי אדונו, אפילו אם מדובר רק באובדן שן, תזכה אותו בחירותו. על גניבת אדם, רצח בכוונה תחילה, ומרד נגד סמכות הורית הוטל עונש מוות.PP 230.3

בני ישראל יצאו זה מכבר מעבדות לחירות. עתה, כאשר הם עצמם יהיו בעלי עבדים, התורה הורתה להם לא להתעמר בעבדיהם או לנגוש בהם, כפי שנוגשיהם המצרים נהגו בהם. הזיכרון המר של השעבוד אמור לאפשר להם לשים את עצמם בנעליהם של עבדיהם, ולנהוג כלפיהם במידת החסד והרחמים. היינו, לנהוג בזולת כפי שהם חפצים שינהגו בהם.PP 230.4

דגש מיוחד הושם על שמירת זכויותיהם של האלמנות והיתומים; העם צווה לנהוג בהם ברחמים, בשל מצבם הקשה וחוסר הישע שלהם. ה׳ הכריז: ״כל אלמנה ויתום, לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב; והיו נשיכם אלמנות, ובניכם יתומים.״ העם אף צווה להגן על הגרים - הנוכרים שנילוו לישראל בדרכם במדבר, מפני כל עוולה או דיכוי: ״וגר לא תונה, ולא תלחצנו: כי גרים הייתם, בארץ מצרים.״PP 230.5

חל איסור על לקיחת נשך (ריבית) מן העניים. התורה אף מצווה להשיב לעני לפני שקיעת החמה את בגדו או את שמיכתו, שנלקחו ממנו כעירבון. אדם שנאשם בגניבה חייב להחזיר פי שניים ממה שגנב. העם צווה לכבד את השופטים והמנהיגים, ואילו השופטים הוזהרו לא להטות את הדין, להתרחק מדבר שקר, לא לתמוך במעשי עוול ולא לקבל שוחד. הלשנה, עלילת שווא והוצאת דיבה נאסרו, והעם צווה לנהוג בחסד, אפילו כלפי אויבים אישיים.PP 231.1

החובה הקדושה של שמירת השבת הוזכרה שוב באוזני העם. בנוסף, נקבעו חגים ומועדים שיחוגו מדי שנה, ובהם שומה על כל הזכרים בישראל להתאסף לפני ה׳ ולהביא לפניו זבחי תודה ואת ראשית ביכורי אדמתם, מתת חסדי ה׳. תכליתם של כל החוקים הללו הוצהרה במפורש: הם לא נבעו מתוך גחמה רגעית של ריבונות שרירותית, אלא ניתנו לתועלתו ולרווחתו של עם ישראל. ה׳ הצהיר: ״והייתם לי קדושים.״ היינו, ראויים להכרה מידי אל קדוש.PP 231.2

משה נדרש לתעד את החוקים והמשפטים הללו, אשר מבארים ומפרטים את עשרת הדיברות. כמו כן, הוא נדרש לנצור אותם בחרדת קודש בתור הבסיס לחוקת האומה, ותנאי להתגשמות הבטחות ה׳ לעמו.PP 231.3

עתה מסר ה׳ לעמו את הדברים הבאים: ״וזה אנוכי שלח מלאך, לפניך, לשמרך, בדרך; ולהביאך, אל המקום אשר הכנתי. השומר מפניו ושומע בקולו, אל תמר בו: כי לא ישא לפשעכם, כי שמי בקרבו. כי אם שמוע תשמע, בקולו, ועשית, כל אשר אדבר - ואיבתי, את אויביך, וצרתי, את צורריך.״ במרוצת נדודיהם של בני ישראל שימש המשיח - ששכן בעמוד הענן ובעמוד האש - כמנהיג העם. שעה שניתנו לעם סמלים שרמזו על הגואל העתיד לבוא כבשר ודם, שרתה עימם מהותו הרוחנית של הגואל עצמו, שמסר למשה את חוקיו בעבור העם, הנהיג את העם, ושימש כערוץ היחיד לחסדו של ה׳ אל עמו.PP 231.4

לאחר רדתו מן ההר, ״ויבא משה, ויספר לעם את כל דברי יהוה, ואת, כל המשפטים; ויען כל העם קול אחד, ויאמרו: ׳כל הדברים אשר דבר יהוה, נעשה.׳״ לאחר שהעם התחייב לעשות כמצוות ה׳, משה העלה על הכתב את ההתחייבות הזו לצד כל צווי האל, שאותם התחייב העם לקיים.PP 231.5

לאחר מכן נערך טקס כריתת הברית. משה הקים מזבח לרגלי ההר, והציב לצידו ״שתים עשרה מצבה, לשנים עשר שבטי ישראל״ בתור עדות לקבלת העם את תנאי הברית. אז העלו נערי ישראל, שנבחרו לשרת ככוהנים, עולות וזבחים לה׳.PP 231.6

לאחר שמשה הזה מדם הקורבנות על המזבח, ״ויקח [את] ספר הברית, ויקרא באוזני העם.״ לאחר ששב וחזר בחגיגיות על תנאי הברית, היו כל בני ישראל חופשיים לבחור אם לציית להם, אם לאו. תחילה הם הבטיחו לציית לקולו של ה׳. אך כאשר עשו זאת, התחייבו לשמור את המצוות קודם שיידעו מה הן. אך עתה הם שמעו במו אוזניהם את תורת ה׳; עקרונותיה פורטו אחד אחד, למען יידעו את כל תנאי הברית לאשורם. שוב השיב העם פה אחד: ״כל אשר דבר יהוה נעשה תשמע.״ לאחר מכן, ״ככלות משה לומר לכל העם כל מצוה לפי התורה, לקח את דם העגלים והשעירים... וזרק אותם על הספר ועל כל העם, באמרו: ׳הנה דם הברית אשר צוה אתכם אלוהים.׳״ (אל העברים ט:19, 20).PP 231.7

עתה נדרשו מנהיגי העם לערוך את ההכנות לקראת כינונו המלא של העם הנבחר בראשות ה׳. משה קיבל את הצו: ״עלה אל יהוה, אתה ואהרון נדב ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל; והשתחויתם, מרחוק. ויגש משה לבדו אל יהוה.״ בשעה שהעם השתחווה לה׳ לרגלי ההר, נקראו נבחרי העם לעלות בכיוון ראש ההר. שבעים הזקנים היו אמורים לסייע למשה בהנהגת ישראל; לכן ה׳ האציל עליהם מרוחו, ואף חלק להם כבוד כאשר התיר להם לחזות בכבודו ובגבורתו הנשגבים. ״ויראו, את אלוהי ישראל; ותחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים, לטהר.״ הם לא ראו את האלוהות, אך זכו לחזות בכבוד ה׳. בעבר הם לא יכלו לשאת מחזה כזה מבלי להינזק; אך עתה עוררה בהם התגלות גבורת ה׳ יראת כבוד שהביאה אותם לידי חרטה על חטאיהם; עתה הם הגו בתהילתו, בטוהרתו, ובחסדו של ה׳, ואף זכו להתקרב אל האלוהים בו הגו. עתה נקרא משה לפגוש את ה׳. ״ויקם משה, ויהושע משרתו,״ ושניהם עלו אל ההר. טרם צאתם לדרך, מינה משה את אהרון, חור והזקנים למלא את מקומו בהנהגת העם בעת היעדרו. ״ויעל משה, אל ההר; ויכס הענן, את ההר וישכן כבוד יהוה על הר סיני.״ הענן כיסה את ההר במשך שישה ימים כאות לשכינת ה׳, אך טרם התרחשה התגלותו של ה׳ או של רצונו. בעת הזו חיכה משה עד אשר ייקרא להתייצב בנוכחות השכינה. הוא צווה: ״עלה אלי ההרה, והיה שם.״ על אף שאמונתו וסבלנותו נבחנו, הוא לא עייף מן הציפייה ולא נטש את משמרתו. ימי הציפייה הללו היו בעבורו תקופה של הכנה ועריכת חשבון נפש. אפילו עבד ה׳ זה, אהוב האל, לא היה מסוגל להתקרב מיד אל השכינה ולשאת את התגלות כבוד ה׳. שישה ימים נדרשו לו כדי להקדיש את עצמו לאלוהים בעזרת עשיית חשבון נפש, הגות ותפילה, עד שהיה מוכן למפגש פנים אל פנים עם בוראו.PP 232.1

ביום השביעי, יום השבת, קרא ה׳ אל משה מתוך הענן, וזימן אותו להיכנס לתוך הענן. הענן הכבד נפער לעיני כל בני ישראל, וכבוד ה׳ פרץ ממנו כאש אוכלה.PP 232.2

״ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר; ויהי משה, בהר, ארבעים יום, וארבעים לילה.״PP 232.3

ארבעים הימים שבהם התעכב משה על ראש ההר לא כללו את ששת ימי ההכנה. במהלך שישה ימים אלו שהה יהושע עם משה. הם אכלו בצוותא מן המן ושתו מן ״הנחל, הירד מן־ההר.״ אולם יהושע לא נכנס אל תוך הענן בלוויית משה. הוא נותר בחוץ וחיכה לשובו של משה, ובפרק זמן זה המשיך לאכול ולשתות. אך משה צם ארבעים יום וארבעים לילה.PP 232.4

במהלך שהותו על ההר קיבל משה הנחיות לבניית המשכן, שבו תתגלה השכינה באופן מיוחד. ה׳ ציווה: ״ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם.״ (שמות כה:8). עתה שב ה׳ וציווה בפעם השלישית על שמירת השבת. הוא הכריז על אודות השבת: ״ביני, ובין בני ישראל, אות הוא, לעולם,״ - ״לדעת, כי אני יהוה מקודשכם. ושמרתם, את השבת, כי קודש הוא, לכם... כי כל העשה בה מלאכה, תכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה.״ (שמות לא: 17, 13, 14). זה עתה ניתנו הוראות לבניית המשכן לשם עבודת ה׳. מתוך הזדקקותו הגדולה של העם למקום של פולחן, וכן משום שבניית המשכן נועדה לכבוד ה׳, היו בני ישראל עלולים להסיק כי אלוהים יסלח להם אם יעסקו בבניית המשכן בשבת. לכן ה׳ הזהיר אותם מראש כדי להגן עליהם מפני משגה זה. אפילו קדושתה ודחיפותה של עבודת הקודש למען ה׳, לא הייתה אמורה לגרום להם לחלל את קדושת השבת.PP 233.1

מעתה ואילך עמדו בני ישראל ליהנות מנוכחת השכינה בקרבם. שכן ה׳, מלכם, ישרה תמיד בקרבם, ככתוב: ״ושכנתי, בתוך בני ישראל; והייתי להם, לאלוהים.״ ״ונעדתי שמה, לבני ישראל; ונקדש, בכבדי.״ (שמות כט:45, 43). זו הייתה ההבטחה שניתנה למשה. לוחות הברית שהכילו את עשרת הדיברות (שנחקקו באצבע אלוהים על פני שני לוחות אבן, ושימשו כאות לסמכות האל והתגלמות לרצונו), נמסרו לידי משה (דברים ט:10׳ שמות לב:15, 16). זאת כדי שיוצבו בקדושת המקודש, שלאחר בנייתו ישמש בית המקודש של העם.PP 233.2

מאומה של עבדים רוממו בני ישראל מעל כל האומות וזכו למעמד של עם סגולה - עמו הנבחר של מלך מלכי המלכים. ה׳ הבדיל אותם מכל העמים כדי להפקיד בידיהם פיקדון קדוש. הוא העניק להם את הזכות להיות נוצרי תורתו, ותיכנן לשמר ולהפיץ באמצעותם את הידע על מהותו הקדושה בקרב האנושות. בדרך זו יזרח אור השמיים על העולם הזה האפוף אפלה, וייצא קול שיפציר בכל העמים לנטוש את עבודת האלילים ולעבוד את האלוהים החיים. אם בני ישראל ישמרו את הפיקדון שהופקד בידם בנאמנות, תהיה להם השפעה כבירה על העולם כולו. אלוהים יגונן עליהם וירוממם מעל פני כל האומות. אורו וחוכמתו יתגלו באמצעותם, והם יחיו תחת שלטונו הקדוש, כמופת לעליונותה של עבודת ה׳ מעל עבודת האלילים.PP 233.3