בריחתו וגלותו של יעקב

פרק זה מבוסס על בראשית כח׳ עד לא׳

נתון בסכנת מוות בשל זעמו של עשיו שחפץ להרגו, יצא יעקב מבית אביו כפליט; אולם, הוא נשא עימו את ברכת אביו; יצחק אישר באוזניו מחדש את הבטחות הברית, והורה לו לקחת לעצמו אישה מבנות משפחת אימו שבארם נהריים משום היותו יורש הברית. אך יעקב יצא למסעו הבודד בלב כבד. עליו לעבור כברת דרך ארוכה ביותר בארץ המיושבת בידי שבטים נודדים פראיים, כשהוא חמוש במטהו בלבד. בשל ביישנותו, פחדיו ורגשי החרטה שלו ומחשש שאחיו הזועם יעלה על עקבותיו, הוא שאף להתרחק מבני האדם. הוא חשש כי איבד לנצח את הברכה שה׳ הועיד בעבורו; השטן עמד בקרבתו, מוכן ומזומן לפתותו במדוחיו.PP 139.1

בערבו של היום השני לבריחתו, יעקב כבר היה רחוק מאוהלי אביו. הוא הרגיש מנודה, וידע כי כל הצרות הללו פקדו אותו בשל דרכו הרעה. אפילה וייאוש אפפו את נשמתו והעיקו עליה, והוא בקושי העז להתפלל. אך הוא היה בודד כל כך, עד כי חש בעוצמה רבה מאי פעם בהזדקקותו לעזרת ה׳. בדמעות ובענווה גדולה התוודה על חטאו לפני ה׳, וביקש ממנו להעניק לו אות לכך שאינו זנוח לגמרי. הוא עדיין לא חש הקלה. ליבו היה עדיין כבד עליו. הוא איבד את כל הביטחון בעצמו, וחשש כי אלוהי אבותיו זנח אותו.PP 139.2

ואולם, הקדוש ברוך-הוא לא נטש את יעקב. הוא נטה חסד לעבדו התועה והספקן. ברחמיו הרבים, גילה ה׳ ליעקב בדיוק את מה שנזקק לו - מושיע. יעקב חטא, אך ליבו נמלא הכרת תודה כאשר חזה בנתיב שה׳ זימן לו, באמצעותו יוכל להתפייס עם ה׳ ולזכות מחדש בחסדו.PP 139.3

תשוש ממסעו, שכב הנווד על האדמה כשלמראשותיו אבן. בשנתו, הוא חזה בחלום בסולם בוהק ומנצנץ המוצב על הארץ, וראשו מגיע השמיימה. מלאכי ה׳ עלו וירדו בו; כבוד ה׳ ניצב מעליו, וקולו של ה׳ נשמע מן השמיים: ״אני יהוה אלוהי אברהם אביך, ואלוהי יצחק.״ האדמה שעליה שכב הגולה הובטחה לו ולזרעו, ואוששה בהבטחה נוספת: ״ונברכו בך כל-משפחת האדמה, ובזרעך.״ הבטחה זו, שניתנה לאברהם וליצחק, אושרה עתה מחדש באוזני יעקב. ואז, מתוך התחשבות מיוחדת במצבו, שכן חש בודד ונעזב, העניק לו ה׳ את דברי העידוד והנחמה הבאים: ״והנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר- תלך, והשבתיך, אל- האדמה הזאת: כי לא אעזבך, עד אשר אם-עשיתי, את אשר-דיברתי לך.״PP 139.4

הקדוש ברוך-הוא ידע על ההשפעות הרעות שיסבבו את יעקב ועל הסכנות שיארבו לו. בחסדו הרב, גילה ה׳ בפני הפליט ששב בתשובה את העתיד, במטרה להבהיר לו את תכליתו לחייו ולהכינו בפני הפיתויים שיבואו עליו, כאשר יימצא לבד בקרב עובדי אלילים ותחבולנים. המופת העליון שעליו לחתור אליו יעמוד תמיד לנגד עיניו; וההכרה בכך שתכלית ה׳ תתגשם באמצעותו תעורר אותו תמיד לשמור אמונים לה׳.PP 140.1

בחזון זה נגלתה תוכנית הגאולה בפני יעקב, אמנם לא במלואה אך באופן חלקי. השלבים שהיו חיוניים מבחינתו באותה עת נגלו בפניו. הסולם הפלאי שנגלה בחלומו היה אותו הסולם שאליו התייחס המשיח בשיחתו עם נתנאל. ישוע אמר: ״אמן אמן אני אומר לכם, אתם תראו את השמים פתוחים ומלאכי אלוהים עולים ויורדים על בן־האדם.״ (יוחנן א: 51). עד ליום שבו מרד האדם בשילטון האל, הוא תיקשר עם אלוהים בחופשיות. אולם, חטאם של אדם וחוה גרם להפרדה בין השמים לארץ, וכך נבצר מן האדם לתקשר עם בוראו. אבל האולם לא נעזב בדד לאנחות ולייאוש. הסולם מסמל את ישוע: אמצעי תיווך שהועיד ה׳ לשם יצירת קשר עם האנושות. אלמלא גישר המשיח באמצעות זכויותיו על הפער שנוצר בעטיו של החטא, המלאכים המשרתים בקודש לא היו יכולים ליצור קשר עם בני האדם החוטאים. המשיח מקשר בין האדם, על חולשותיו וחוסר האונים שלו, לבין מקור הגבורה האין סופי.PP 140.2

כל הדברים הללו נגלו ליעקב בחלומו. על אף שתפס מייד בשכלו חלק מן ההתגלות, המשיך להתעמק כל ימי חייו באמיתות הנסתרות והנשגבות הטמונות בה, ופשרן התחוור לו יותר ויותר במשך הזמן.PP 140.3

יעקב התעורר משנתו בשעת הדומייה העמוקה של הלילה. המראות הזוהרים שראה בחזון נגוזו. עתה נגלה לעיניו אך ורק קו מתאר מעומעם של רכס הרים בודד, ומעליו שמיים בהירים וזרועי כוכבים. אולם, תחושה כבירה שעוררה בו יראת כבוד אפפה אותו, והוא ידע כי אלוהים שורה עימו. נוכחות השכינה הנסתרת הפיגה את בדידותו. ״אכן יש יהוה במקום הזה; ואנוכי, לא ידעתי.״ אמר יעקב והוסיף: ״אין זה, כי אם־בית אלוהים, וזה, שער השמים.״ ״וישכם יעקב בבוקר, ויקח את־האבן אשר-שם מראשתיו, וישם אותה, מצבה; ויצק שמן, על-ראשה.״ בהתאם למנהג הנצחת מאורעות חשובים, יעקב הקים מצבת זיכרון לחסדו של האל, כדי שכל אימת שיעבור בדרך יסור אל המקום הקדוש הזה ויתעכב בו כדי לעבוד את ה׳. הוא קרא למקום בית אל, או ״בית אלוהים.״ בהכרת תודה עמוקה חזר על ההבטחה שה׳ יהיה עימו, ונשבע בשבועה חגיגית: ״אם-יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן-לי לחם לאכל, ובגד ללבוש. ושבתי בשלום, אל-בית אבי; והיה יהוה לי, לאלוהים. והאבן הזאת, אשר-שמתי מצבה - יהיה, בית אלוהים; וכל אשר תתן-לי, עשר אעשתנו לך.״PP 140.4

יעקב לא ביקש להגיע לידי הסכם עם אלוהים. הקדוש ברוך-הוא כבר הבטיח להעניק לו שפע והצלחה; שבועתו נבעה מלב שעלה על גדותיו בהכרת תודה על הביטחון באהבת ה׳ ובחסדו. יעקב חש כי עליו להכיר בדרישותיו של ה׳ ממנו, ולגמול לו על המחוות המיוחדות שהוכיחו את חסדו כלפיו. בדומה, עלינו להכיר תודה לבוראנו, הגומל עימנו חסדים רבים, על כל ברכה וברכה שהוא מרעיף עלינו. על המאמין המשיחי לסקור מעת לעת את עברו, ולהיזכר בהכרת תודה בכל אותן פעמים יקרות בהן ה׳ הציל אותו, תמך בו בניסיונות קשים, פתח בפניו דרכים חדשות כאשר הכול נראה אפל ומאיים, והשיב את נפשו כשעמד להתעלף. עליו להכיר בכל הדברים הללו כהוכחות להשגחתם האוהבת של מלאכי ה׳. לאור כל אינספור הברכות הללו, שומה עליו לשאול מדי פעם בלב כנוע ואסיר תודה: ״מה- אשיב ליהוה - כל-תגמולוהי עלי״. 1PP 141.1

שומה עלינו להקדיש את עתותינו, כישורינו ונכסינו לקדוש ברוך-הוא, שהפקיד בידינו את כל הברכות הללו. כל אימת שהשמיים מזמנים לנו פתח הצלה מיוחד, או מעניקים לנו חסדים חדשים ולא צפויים, עלינו להכיר בטובו ובחסדו של ה׳, לא רק באמצעות הבעת תודה בפינו, אלא כדוגמת יעקב, על ידי מתן מתנות ומנחות למען מטרותיו של ה׳. כשם שאנו מקבלים את ברכות ה׳ ללא הרף, כך עלינו להעניק ללא הרף.PP 141.2

״וכל אשר תתן-לי, עשר אעשרנו לך.״ אמר יעקב. האם ראוי שאנו, הנהנים ממלוא אורה וזכויותיה של הבשורה, נסתפק בלהחזיר לה׳ פחות ממה שנתנו האנשים שחיו תחת התורה, אשר נטתה פחות חסד? יתר על כן, עתה כשהברכות שאנו נהנים מהן גדולות יותר, האם מחויבויותינו לא גדלו בהתאם? עם זאת, כמה קטנונית היא ההתחשבנות שלנו! כמה עקר הוא הניסיון לאמוד את הזמן, הכסף והאהבה שלנו על פי כללי החשבון האנושי, לעומת האהבה האלוהית הנשגבת שאין למדוד אותה, והמתת שערכה כה בלתי נתפס! לתת מעשר למשיח? איזה מתן פעוט, זעום ומחפיר בעבור המחיר היקר ששילם המשיח! ישוע הצלוב בגולגלתא מחייב את התקודשותנו המלאה. עלינו להקדיש את כל כולנו ואת כל אשר לנו לאלוהים.PP 141.3

חמוש באמונה חדשה ומתמדת בהבטחות ה׳, ובטוח בנוכחותם ובסיועם של מלאכי ה׳, המשיך יעקב במסעו אל ״ארצה בני-קדם .״ )בראשית כט:1). אולם, כמה שונה ביאתו לארם נהריים מזו של שליח אברהם כמאה שנה קודם לכן! עבד אברהם הגיע עם שיירת גמלים, פמליית מלווים ושפע של תשורות יקרות מזהב וכסף; בנו של יצחק הגיע לבד וברגל, נוסע בודד ועייף, ורכושו היחיד היה המטה שבידו. כפי שנהג עבד אברהם, התעכב יעקב ליד באר, וכאן פגש לראשונה את רחל, בתו הצעירה של לבן. במקרה של יעקב, הוא היה זה שהעניק שירות, כאשר גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את העדרים. לאחר שסיפר לרחל על קרבת המשפחה ביניהם, הוא התקבל בברכה בבית לבן. למרות שבא אליהם בידיים ריקות, ללא מוהר וללא עבדים, ישיבתו עימם במשך שבועות ספורים הוכיחה את ערכם הרב של כישוריו ושקדנותו, ולבן דחק בו להתעכב אצלם. ההסדר ביניהם קבע שיעקב יעבוד שבע שנים בשירות לבן בתמורה לידה של רחל.PP 141.4

נוהגי האירוסים בימי קדם חייבו את החתן לשלם מוהר לאבי הכלה, טרם אושרו האירוסים. המוהר הוא סכום כספי או ערכו בטובין או בנכסים, הנקבע בהתאם למצבו הכלכלי של החתן. הדבר נחשב כאמצעי ביטחון לקשר הנישואים. האבות סברו שאין זה בטוח להפקיד את אושרה של הבת בידיו של גבר חסר אמצעי מחייה. כאשר חסרו לגבר אמצעים ומרץ כדי לנהל עסקים ולרכוש עדרים או אדמות, היה חשש שהוא יהיה הולך בטל. גברים שידם לא השיגה לשלם בעבור כלה, יכלו לעבור תקופת מבחן. הם קיבלו רשות לעבוד בשירות אביה של בחירת ליבם, ומשך הזמן נקבע בהתאם לערכו של המוהר הנדרש. כאשר המחזר עשה את מלאכתו נאמנה והוכיח את היותו ראוי מבחינות נוספות, ניתנה לו הבת לאישה; על פי רוב, המוהר שקיבל האב הוענק לבת בחתונתה. אולם, במקרה של רחל ולאה, לבן שמר את המוהר לעצמו במקום להעבירו לרשותן; בטרם עזבו את ארם נהריים, הן אמרו בנוגע לכך: ״כי מכרנו; ויאכל גם-אכול, את-כספנו.״PP 142.1

המנהג העתיק, על אף שלעיתים השתמשו בו לרעה, כפי שעשה לבן, הפיק פרי טוב. כאשר המחזר נדרש לעבוד בשירות משפחת הכלה כדי להבטיח לעצמו את ידה, הדבר מנע נישואים חפוזים והעניק הזדמנות לבחון את עומק רגשותיו, כמו גם את יכולתו לפרנס משפחה. רעות רבות נובעות בימינו מהיצמדות למנהג הפוך. לעיתים קרובות קורה שלבני הזוג יש מעט מאוד הזדמנויות להכיר זה את זו לעומק לפני הנישואים, ולהתוודע להרגליהם ולמזגם של בני הזוג. למעשה, בכל הכרוך בחיי היומיום, בני הזוג הם זרים גמורים, עד שהם באים בברית הנישואים. בני זוג רבים מגלים, מאוחר מדי, שאין ביניהם התאמה, והאיחוד ביניהם מניב אומללות לכל החיים. לרוב, האישה והילדים סובלים מעצלותו, מחוסר התועלת או מהרגליו הרעים של אבי המשפחה. לו בחנו את אופיו של המחזר לפני הנישואים, בהתאם למנהג הקדום, הייתה נחסכת אומללות רבה.PP 142.2

שבע שנים עבד יעקב בנאמנות בשירות לבן כדי לשאת את רחל, והשנים הללו נדמו ״בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה.״ אולם, לבן האנוכי והחמדן, שחפץ להחזיק בעובד מועיל כל כך, הוליך אותו שולל באכזריות רבה כאשר בליל הכלולות החליף את רחל בלאה. העובדה שלאה עצמה נטלה חלק בתרמית, גרמה ליעקב לחוש כי לא יוכל לאהוב אותה. בזעמו הרב גער בלבן, אך הלה הציע לו לעבוד שבע שנים נוספות בתמורה לידה של רחל. האב התעקש שיעקב לא יעזוב את לאה, שכן הדבר ימיט חרפה על המשפחה. וכך, יעקב מצא את עצמו במצב קשה מנשוא; בסופו של דבר החליט להישאר עם לאה ואף לשאת את רחל. רחל הייתה תמיד האישה האהובה; אולם, אהבתו הרבה אליה עוררה קנאה רבה, וחייו הפכו גדושי מרירות בשל התחרות המתמדת בין שתי האחיות.PP 142.3

עשרים שנה נשאר יעקב בארם נהריים ועבד בשירות לבן, שלא התחשב בקשרי המשפחה שלהם. היה מנוי וגמור עימו להפיק תועלת מרבית מיעקב. לבן דרש ארבע עשרה שנות עבודה בתמורה לבנותיו; בשש השנים הנוספות, הוא שינה עשר פעמים את שכרו של יעקב. אולם, יעקב שקד על מלאכתו בחריצות ובנאמנות. הדברים שאמר ללבן במפגש האחרון ביניהם מתארים בחיות את עבודתו המסורה, את דריכותו, חריצותו והתמדתו, והכול כדי לקדם את ענייניו של אדונו הקפדן: ״זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו; ואילי צאנך, לא אכלתי. טרפה, לא-הבאתי אליך - אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה; גנבתי יום, וגנבתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה; ותדד שנתי, מעיני.״PP 143.1

הרועה חייב היה להשגיח על עדריו יומם וליל. העדרים היו עלולים להיגנב בידי שודדים, או להיטרף על ידי חיות הטרף, שהיו עזות ורבות ולעיתים קרובות עשו שמות בעדרים שנותרו ללא השגחה. ליעקב היו עוזרים רבים שסייעו בידו בטיפול בעדריו הגדולים של לבן, אך האחריות על כולם הוטלה עליו. בתקופות מסוימות בשנה היה עליו להשגיח ללא הרף על העדרים, לדאוג שלא יגוועו בצמא בעונות החמות והיבשות, ושלא יקפאו מן הכפור בלילות הקרה של ימי החורף. יעקב היה רב הרועים; העבדים שהעסיק, שימשו רועים זוטרים. כאשר חסרה כבשה אחת, רב הרועים ספג את הנזק; כאשר מצב העדר היה ירוד, הוא היה נוזף קשות בעבדים שבידיהם הפקיד את הטיפול בו.PP 143.2

חיי הרועה, העסוק תמיד בטיפול מסור ודרוך בבעלי החיים חסרי הישע הנתונים תחת חסותו, ורגשי רחמיו העדינים כלפיהם, שימשו תמיד דוגמה להמחשת כמה מן האמיתות היקרות ביותר של הבשורה, בידי כותביה מלאי ההשראה. יחסו של המשיח אל עמו מושווה ליחסו של רועה לצאן מרעיתו. לאחר החטא הקדמון, המשיח נוכח כי צאנו נידונו לאבדון בשל דרכיהם הרעות. כדי להושיע את הכבשים התועות, נטש את התהילה והכבוד להם זכה בבית אביו. הוא אמר: ״את־האובדת אבקש, ואת-הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת-החולה אחזק; ואת-השמנה ואת-החזקה אשמיד, ארענה במשפט... והושעתי לצאני, ולא-תהיינה עוד לבז... וחית הארץ לא תאכלם.״ (יחזקאל לד:16, 22, 28). קולו קורא אל צאנו לשוב למכלאתו, שתשמש: ״סןכה... לצל-יומם, מחרב; ולמחסה, ולמסתור , מזרם , וממטר.״ (ישעיה ד:6). המשיח מטפל בצאן מרעיתו ללא ליאות. הוא מחזק את הכבשות החלשות, מקל על הסובלות, אוסף את הטלאים בידיו ונושא אותם בחיקו. כבשותיו אוהבות אותו, ״אחרי זר לא תלכנה כי אם תברחנה ממנו , מפני שאינן מכירות את קולם של זרים.״ (יוחנן י:5).PP 143.3

המשיח מכריז: ״אני הרועה הטוב. הרועה הטוב נותן את נפשו בעד הצאן. השכיר, שאיננו רועה והצאן אינן צאנו, בראותו את הזאב בא, עוזב את הצאן ומרח והזאב חוטף ומפזר אותן, שכן הבורח אינו אלא שכיר ואין הוא דואג לצאן. אני הרועה הטוב. אני מכיר את שלי ושלי מכירים אותי.״ (פס׳ 11-14).PP 144.1

המשיח, שר הרועים, מפקיד את הטיפול בצאנו בידי תלמידיו המשרתים בקודש בתור רועים הכפופים לו; הוא מורה להם להתעניין בצאן כפי שהוא נהג, ולחוש את המחויבות הקדושה הטמונה בחובה שהפקיד בידם. הוא מצווה עליהם בחומרה רבה להיות נאמנים לתפקידם, להאכיל את הצאן, לחזק את הכבשות החלשות, להחיות את התשושות והמעולפות, ולגונן עליהן מפני זאבים טורפים.PP 144.2

המשיח הקריב את חייו כדי להציל את צאנו; הוא מצביע בפני רועיו על מופת האהבה שלו. אולם, ״השכיר, שאיננו רועה והצאן אינן צאנו, ״ אין לו כל עניין אמיתי בצאן. הוא עובד אך ורק למטרת רווח ודואג לעצמו בלבד. הוא שוקל את התועלת והרווח שלו, ולא את טובתם של הצאן שהופקדו בידיו; בשעת צרה או סכנה, הוא ינוס וינטוש את הצאן.PP 144.3

פטרוס השליח מזהיר את הרועים הכפופים למשיח: ״רעו את עדר אלוהים הנמצא עמכם והשגיחו עליו לא מתוך כפיה כי אם ברצון, כרצוי לאלוהים; לא בחמדת בצע כי אם בנפש חפצה; לא כרודנים על מה שהופקד בידכם, אלא בהיותכם מופת לצאן.״ (האיגרת הראשונה לפטרוס ה:2, 3). שאול השליח אומר: ״השגיחו על עצמכם ועל כל העדר, אשר רוח הקודש שמה אתכם למנהיגים בתוכו, לרעות את קהלת אלוהים אשר קנה בדמו שלו. אני יודע שאחרי צאתי יבואו•בתוככם זאבים עזים אשר לא יחוסו על העדר.״ (מעשי השליחים כ:28, 29).PP 144.4

השליח מוכיח את כל הרועים הכפופים למשיח, הרואים בטיפול ובנטל הנופלים בחלקו של הרועה הנאמן משימה בלתי רצויה: ״רעו את עדר אלוהים הנמצא עמכם והשגיחו עליו לא מתוך כפיה כי אם ברצון, כרצוי לאלוהים; לא בחמדת בצע כי אם בנפש חפצה.״ (הראשונה לפטרוס ה:2). שר הרועים ישחרר ברצון משרתים לא נאמנים אלה מתפקידם. קהילת המשיח נרכשה בדמו. שומה על כל רועה להבין שהצאן המופקד בידו נפדה במחיר של קורבן עצום. עליו להתייחס אל כל אחד ואחד מצאן מרעיתו כאל דבר יקר מאוד, ולעמול ללא ליאות כדי לשמור שהצאן יהיה בריא ומשגשג. רועה החדור ברוחו של המשיח ילך בעקבות מופת ההקרבה העצמית שלו, ויעמול ללא הרף למען רווחת צאן מרעיתו; הצאן ישגשג תחת טיפולו.PP 144.5

הכול יידרשו למסור דין וחשבון מדויק על שירות כהונתם. האדון ידרוש מכל רועה ורועה: ״איה העדר נתן-לך, צאן תפארתך?״ (ירמיהו יג:20). הרועה שיימצא נאמן יזכה לגמול רב. השליח מכריז: ״ובהופעת שר הרועים תקבלו עטרת כיבוד אשר לא ותבל.״ (הראשונה לפטרוס ה:4).PP 145.1

כאשר יעקב, שעייף מעבודתו בשירות לבן, הביע בפני חותנו את רצונו לשוב לכנען, הוא אמר ללבן: ״שלחני ואלכה, אל-מקומי ולארצי. תנה את-נשי ואת- ילדי, אשר עבדתי אותך בהן - ואלכה: כי אתה ידעת, את-עבודתי אשר עבדתיך.״ אולם, לבן הפציר בו להישאר, והכריז: ״נחשתי, ויברכני יהוה בגללך. ״ לבן נוכח לדעת כי רכושו המופקד בידי חתנו הולך וגדל.PP 145.2

יעקב אמר ללבן: ״כי מעט אשר-היה לך לפני, ויפרוץ לרוב.״ אולם, עם חלוף הזמן, לבן התקנא ברכוש של יעקב שהיה גדול משלו, ככתוב: ״ויפרוץ האיש, מאד מאד; ויהי-לו, צאן רבות, ושפחות ועבדים, וגמלים וחמורים.״ בניו של לבן קינאו אף הם בעושרו של יעקב, והדברים הזדוניים שהלעיזו על יעקב הגיעו לאוזניו: ״׳לקח יעקב את כל-אשר לאבינו; ומאשר לאבינו - עשה, את כל-הכבדד הזה.׳ וירא יעקב, את-פני לבו; והנה איננו עמו, כתמול שלשום.״PP 145.3

יעקב היה עוזב מזמן את קרובי משפחתו הערמומיים, אלמלא חשש ממפגש עם עשיו. עתה הוא חש בסכנה מצד בניו של לבן, אשר ראו ברכושו הרב את רכושם שלהם, והיו עלולים לנהוג באלימות כדי להשיגו. הוא היה נתון במצוקה ובבלבול רב, ולא ידע באיזו דרך לנקוט. אך בזוכרו את הבטחת ה׳ רבת החסד שקיבל בבית אל, שטח עתה בפני ה׳ את מצבו ועתר לקבל הכוונה. תפילתו נענתה בחלום ואלוהים הורה לו: ״שוב אל-ארץ אבותיך ולמולדתך; ואהיה, עמך.״PP 145.4

היעדרו של לבן זימן ליעקב ולמשפחתו הזדמנות לעזוב. עדרי הצאן והבקר נאספו במהירות ונשלחו בראש השיירה. יעקב, נשותיו, בניו ועבדיו חצו את נהר פרת והתקדמו לעבר גלעד שבגבול כנען. כעבור שלושה ימים נודע ללבן על בריחתם, והוא יצא לרדוף אחריהם. הוא השיג אותם ביום השביעי למסעם, והיה מלא חימה ונחוש בדעתו להכריחם לשוב. לא היה לו שום ספק כי יצליח בכך, מכיוון שאנשיו היו חזקים ורבים. אכן, חבורת הפליטים נמצאה בסכנה גדולה.PP 145.5

אולם, לבן לא ביצע את זממו להרע להם, שכן אלוהים בכבודו ובעצמו ניצב בתווך כדי להציל את עבדו. לבן אמר ליעקב: ״יש־לאל שי, לעשות עמכם רע; ואלוהי אביכם אמש אמר אלי לאמור: ׳השמר לך מדבר עם-יעקב מטוב עד־רע׳.״ כלומר, אל תאלץ אותו לשוב, ואל תשדל אותו בתמריצים מפתים.PP 145.6

לבן לא העביר לבנותיו את המוהר שקיבל בעבורן; הוא התייחס מאז ומתמיד אל יעקב בערמומיות ובאכזריות; אך עתה, בהעמדת פנים אופיינית, הוא גער ביעקב על עזיבתו החשאית, שגזלה ממנו, האב, את ההזדמנות לערוך מסיבת פרידה או אפילו להיפרד לשלום מבנותיו ומנכדיו.PP 145.7

בתשובתו ללבן, דיבר יעקב מפורשות על האנוכיות ורדיפת הבצע של לבן, ואף טען כי לבן עצמו היה עד לנאמנותו ולהגינותו. ״לולי אלוהי אבי :אלוהי אברהם ופחד יצחק, היה לי״ אמר יעקב ללבן, ״כי עתה, ריקם שלחתני; את-עניי ואת-יגיע כפי, ראה אלוהים - ויוכח אמש.״PP 146.1

לבן לא יכול היה להתכחש לעובדות שיעקב העלה בפניו, ועתה הציע לכרות ברית שלום. יעקב ניאות להצעה, והם הקימו גל אבנים כאות לברית. לבן קרא לגל בשם ״מצפה״, ואמר: ״יצף יהוה ביני ובינך: כי נסתר, איש מרעהו.״ ״ויאמר לבן ליעקב: ׳הנה הגל הזה, והנה המצבה, אשר יריתי, ביני ובינך. עד הגל הזה, ועדה המצבה: אם-אני, לא-אעבור אליך את-הגל הזה, ואם-אתה לא- תעביר אלי את-הגל הזה ואת-המצבה הזאת, לרעה-אלוהי אברהם ואלוהי נחור, ישפטו בינינו -אלוהי, אביהם׳; וישבע יעקב, בפחד אביו יצחק.״ כדי לאשר את הברית ערכו הצדדים סעודה חגיגית. הם בילו את הלילה בחברותה, ועם שחר יצאו לבן ופמלייתו לדרכם. לאחר פרידה זו נותקו כל הקשרים בין בניו של אברהם ותושבי ארם נהריים.PP 146.2