מעשרות ותרומות

בישראל הקדומה כל עברי היה אמור להפריש עשירית מהכנסתו לטובת השירות בקודש. משה הכריז באוזני בני ישראל: ״וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, מפרי העץ - ליהוה, הוא: קודש, ליהוה... וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבר תחת השבט -העשירי, יהיה קודש ליהוה.״ (ויקרא כז:30, 32). אולם שיטת המעשרות לא נבעה מהעם העברי. אלוהים תבע מקדמת דנה את המעשר השייך לו, ובני האדם כיבדו את תביעתו ונענו לה. אברהם העניק מעשרות למלכיצדק שהיה כוהן לאל עליון (בראשית יד:20). יעקב, שהגיע כפליט גולה לבית אל, הבטיח לה׳: ״וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך.׳׳ (בראשית כח:22). כאשר בני ישראל עמדו לייסד את אומתם, אושש חוק המעשר באוזניהם כאחד מחוקי האלוהים, שהציות לו הוא תנאי לשגשוג העם.PP 391.1

שיטת המעשרות והתרומות נועדה לחקוק בנפשם של בני האדם אמיתה כבירה: אלוהים הוא המקור לכל הברכות השופעות על ברואיו, והוא ראוי להכרת הטובה של האדם בשל המתנות, הטובות והחסדים המורעפים עליו מיד ה׳, ׳׳שהרי לכל הוא נותן וחיים ונשמה וכל דבר.״ (מה“ש יז:25). אלוהים מכריז: ״כי לי כל חיתו יער; בהמות, בהררי אלף.״ וגם: ״לי הכסף, ולי הזהב.״ (תהילים נ:10; חגי ב:8). אלוהים הוא זה שמעניק לאדם את הכוח והכשרון לעשות חיל ולהתעשר (דברים ח:1). כאות תודה על כך שהכול בא מידיו, ה׳ ציווה שחלק מן השפע שהעניק לאדם יוחזר אליו בתור תרומות ומתנות לשם מימון עבודת ה׳.PP 391.2

המעשר - ״ליהוה, הוא״. השימוש שנעשה כאן באות היחס ל׳ (המציינת שייכות) זהה לזה שבדיבר הדן בשמירת השבת: ״ויום, השביעי - שבת, ליהוה.״ (שמות כ:9). אלוהים ייעד לעצמו חלק מסוים מן הזמן והמשאבים של האדם, ולכן איש לא יוכל להקדיש לעצמו מזמנו או ממשאביו למען תועלתו האישית מבלי שתתעורר בו תחושת אשמה.PP 391.3

את המעשר היה העם אמור להקדיש בלעדית לשימושו של שבט לוי שנבחר לשרת בקודש. אך המעשר לא היה התרומה היחידה שנועדה לתכלית דתית. המשכן, ומאוחר יותר בית המקודש, הוקמו אך ורק מתרומות ונדבות שהוענקו בידי העם מרצונו החופשי; כדי לספק את המימון לאחזקה וליתר הוצאות המשכן הורה משה שבכל פעם שייערך מפקד בקרב העם, כל אחד ואחד מהם יתרום חצי שקל בעבור ״עבודת המשכן.״ בימי נחמיה נאספה תרומה שנתית לתכלית זו. (ראו שמות ל:12-16; מלכים ב׳, יב:4, 5; דברי הימים ב׳, כד:4-13; נחמיה י: 32, 33.) מעת לעת הועלו לה׳ קורבנות חטאת, אשם ושלמים, ומספרם היה גדול במיוחד בחגים ובמועדים. תרומות ונדבות לעניים ניתנו באופן חופשי.PP 391.4

אפילו לפני שניתן היה להפריש מעשר, בני האדם הכירו בכך שהוא שייך לאלוהים. פרי הביכורים שהבשיל והופק מכל תבואת הארץ הוקודש לה׳. הצמר הראשון שנגזז מן הצאן, ביכורי תבואת הגורן, ראשית תוצרת השמן (יצהר) וראשית תוצרת היקב (תירוש), הופרשו והוקודשו לאלוהים. בנוסף הוקודשו ביכורי הבהמות, ואף שולם פדיון בעבור כל בן בכור. את הביכורים היה צריך להציג לפני ה׳ במקודש, ורק לאחר מכן הוקודשו לשימוש בידי הכוהנים.PP 392.1

בדרך זו בני ישראל זכרו תמיד כי אלוהים הוא הבעלים האמיתיים של שדותיהם ועדריהם; כי הוא הוריד את הגשם ושלח את קרני השמש לימי הזריעה והקציר שלהם, כי כל דבר שנמצא בבעלותם היה חלק מבריאתו, וכי הוא הפקיד אותם לנהל ולטפל בכל נכסיו ואוצרותיו.PP 392.2

כשבני ישראל נאספו במקודש, עמוסי פרי ביכורי השדות, הכרמים והמטעים, נערכה הודאה פומבית על חסדו וטובו של אלוהים. כשהכוהן קיבל את התרומה, האדם שנידב אותה דיבר בנוכחות השכינה ואמר: ״אומי אבד אבי,״ . ואז הוא תיאר את תנאי מגוריהם של בני ישראל במצרים, ואת התלאות והשעבוד שמהם שחרר ה׳ את עמו ״ביד חזקה ובזרע נטויה, ובמרא גדל, ובאתות, ובמפתים.״ ולבסוף הכריז: ״הבאנו, אל המקום הזה; ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. העתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אשר נתתה לי, יהוה.״ (דברים כו:5, 8-10).PP 392.3

התרומות שבני ישראל נדרשו להעלות למטרות צדקה ועבודת הקודש הגיעו לרביעית מהכנסתם. ניתן היה לצפות שמס גבוה כל כך יביא אותם לעוני; אך דווקא הציות למצוות הללו היה אחד התנאים לשגשוגם. אילו יצייתו למצוותיו אלוהים הבטיח להם כי: ״וגערתי לכם באכל, ולא ישחת לכם את פרי האדמה; ולא תשכל לכם הגפן בשדה... ואשרו אתכם, כל הגוים: כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר יהוה צבאות.״ (מלאכי ג:11, 12).PP 392.4

בימיו של חגי הנביא ניתנה דוגמה בולטת להשלכות של אי מתן תרומות לעבודת הקודש, שנבע מתוך מניעים אנוכיים. לאחר שיבת ציון מגלות בבל החלו היהודים לבנות מחדש את בית המקודש, אך נוכח התנגדות עזה מאויביהם הם הפסיקו את המלאכה; בשל הבצורת החמורה שפקדה אותם והביאה אותם לעוני גמור, הם האמינו שלא ניתן להשלים את בניית המקודש. הם אמרו: ״לא עת בא עת בית יהוה להבנות!״ אך המסר מאלוהים שניתן להם בידי נביא ה׳ היה: ״העת לכם אתם, לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה, חרב? ועתה, כה אמר יהוה צבאות: שימו לבבכם, על דרכיכם. זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה, לבוש, ואין לחם לו; והמשתכר - משתכר, אל צרור נקוב.״ (חגי א:2-6). הסיבה שניתנה למצב זה הייתה: ״פנה אל הרבה והנה למעט, והבאתם הבית ונפחתי בו: יען נחה, נאם יהוה צבאות - יען ביתי אשר הוא חרב, ואתם רצים איש לביתו. על כן עליכם, כלאו שמים מטל; והארץ, כלאה יבולה. ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים, ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר, ועל אשר תוציא האדמה; ועל האדם, ועל הבהמה, ועל, כל יגיע כפים.״ (פס׳ 9-11). ״מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה; בא אל היקב, לחשף חמשים פורה, והיתה, עשרים. הכיתי אתכם בשדפון ובירקון , ובברד - את, כל מעשה ידיכם; ואין אתכם אלי, נאם יהוה.״ (חגי ב:16-17).PP 392.5

אזהרות אלה עוררו את העם להירתם למלאכת בניית בית המקודש. ואז הגיע אליהם דבר ה׳: ״שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה; מיום עשרים וארבעה לתשיעי, למן היום אשר יסד היכל יהוה... מן היום וחזרה, אברך.״ (פס׳ 18, 19).PP 393.1

החכם באדם אומר: ״יש מפזר, ונוסף עוד; וחשך מישר, אך למחסור.״ (משלי יא:24). לקח דומה מוענק לנו בברית החדשה מאת שאול השליח: ״הן הזורע בצמצום יקצר בצמצום, והזורע בנדיבות יקצר בשפע.״ ״ואלוהים יכול להשפיע עליכם כל חסה כדי שיהיה לכם תמיד די צרככם בכל דבר, והותר לכל מעשהPP 393.2

טוב.״ (השנייה אל הקורינתים ט:6, 8).PP 393.3

אלוהים יעד את עם ישראל לשמש אור לגויים בכל רחבי תבל. באמצעות עבודת ה׳, שנערכה קבל עם ועולם, הם העידו על קיומו וריבונותו של האלוהים החיים. זו הייתה זכות שנפלה בחלקם; דרך להביע את אהבתם ונאמנותם אליו. ה׳ גזר שהפצת האור והאמת האלוהיים תתבסס על מאמציהם ותרומותיהם של בני האדם הנוטלים חלק במתת השמיים. הוא יכול היה למנות את המלאכים לנושאי דברו ומפיצי האמת; הוא יכול היה להכריז במו פיו את רצונו כפי שהכריז את התורה בסיני; אך באהבתו וחסדו האינסופיים הוא ייעד את בני האדם לשתף פעולה איתו בכך שבחר בהם לביצוע מלאכה זו.PP 393.4

המעשרות והתרומות בישראל הקדומה נדרשו כדי לקיים את חוקי עבודת הקודש. האם אנשי אלוהים צריכים לתת פחות מזה בימינו? העיקרון שנקבע בידי המשיח הוא שהתרומות שאנו נותנים לה׳ צריכות לבוא ביחס לזכויות שקיבלנו. ״כל מי שנתן לו הרבה, ידרש ממנו הךבה.״ (לוקס יב:48). המושיע אמר לתלמידיו כאשר שלח אותם לעולם: ׳׳חנם קבלתם, חנם תתנו.״ (מתי י:8). כאשר מורעפות עלינו ברכות טובות רבות, האם הכרת הטובה שלנו לא אמורה להתבטא בתרומות גדולות יותר שיסייעו בהפצת מסר הישועה? מלאכת הבישור הולכת ומתרחבת, לפיכך נדרש מימון רב יותר מבעבר; צורך זה מעניק לחוקי המעשרות והתרומות דחיפות רבה יותר בימינו מאשר בישראל הקדומה. אילו אנשי אלוהים היו תורמים ברוחב לב למטרות קודש ולעבודת ה׳, וחדלים להשתמש בשיטות לא כשרות ולא משיחיות כדי למלא את קופת האוצר, אלוהים היה זוכה לכבוד, ונפשות רבות היו נושעות.PP 393.5

תוכניתו של משה לאסוף תרומות לבניית המשכן עלתה יפה. לא היה שום צורך להאיץ בעם. משה אף לא השתמש בשיטות שהקהילות בימינו נוהגות בהן. הוא לא ערך חגיגה גדולה. הוא לא הזמין את העם להילולת שימחה וריקודים. הוא לא ערך הגרלות, ולא קבע שום מנהג דומה אחר המחלל את הקודש כדי להשיג מימון להקמת משכן ה׳. ה׳ ציווה על משה לבקש מבני ישראל להביא את תרומותיהם, והורה לו לקבל מתנות מכל אדם שהעניק אותן בחפץ לב. המתנות והתרומות שהתקבלו היו רבות כל כך, שמשה הפציר בעם לחדול להביאן, שכן היה בידו די והותר לבניית המשכן.PP 394.1

אלוהים הפקיד את בני האדם לנהל את נכסיו. הנכסים שהפקיד בידי חסידיו הם האמצעי שהוא סיפק לשם הפצת הבשורה. הוא יפקיד בידיהם של סוכניו הנאמנים פיקדונות גדולים יותר. ה׳ אמר: ׳׳כי מכבדי אכבד.״ (שמואל א׳, ב:3°). ׳׳שהרי את הנותן בשמחה אוהב אלוהים.׳׳ כאשר חסידיו יביאו לפניו את התרומות והמעשרות שלהם בלב מלא הכרת תודה, ״לא מתוך צער או הכרח״, ינוחו עליהם ברכות ה׳ על פי הבטחתו: ״הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר יהוה צבאות: אם לא אפתח לכם, את ארבות השמים, והריקתי לכם ברכה, עד בלי די.״ (מלאכי ג:10).PP 394.2