המשפט השני

“הלך הנגיד עם המשרתים והביאו אותם, אך ל א בכ ח, כי פחדו מן העם פן ירגמו אותם. הביאו אותם והעמידום לפני הסנהדרין. שאל אותם הכ הן הגדול: האם ל א צוינו עליכם בת קף של א ללמד בשם הזה? והנה מלאתם את ירושלים בתורתכם ואתם מתכונים להביא עלינו את דם האיש הזה!”SRHeb 133.1

עתה לא רצו הכוהנים לשאת באחריות לרצח ישוע כמו בפעם ההיא, כאשר צווחו וצרחו עם הרשעים “דמו עלינו ועל בנינו”. פטרוס והשליחים האחרים הגנו על עצמם באותה דרך שעשו זאת בפעם הקודמת, “לאל הים צריך להשמע יותר מאשר לבני אדם”. מלאך אלוהים אשר הוציאם לחופשי ציווה עליהם ללמד בבית-המקדש. בציות להוראותיו הם נהגו על-פי פקודה אלוהית וימשיכו למלאה מעתה ואילך בכל מחיר. פטרוס המשיך בדבריו, “אל הי אבותינו הקים את ישוע אשר הרגתם בהוקעה על עץ. את זה הרים אל הים בימינו להיות שר ומושיע, לתת לישראל תשובה וסליחת חטאים. אנחנו עדי הגברים האלה, וגם רוח הק דש אשר נתן האל הים לשומעים בקולו”. רוח הקודש שרתה על השליחים, והנאשמים הפכו למאשימים המטילים אחריות על הכוהנים ועל שרי הסנהדרין על רצח ישוע. הדבר הרגיז את היהודים עד כדי כך שהם החליטו להוציא את השליחים להורג ללא חקירה ומשפט וללא קבלת אישור מהרומאים. האשמים בשפיכת דמו של ישוע המשיח רצו עתה להרטיב את ידיהם בדמם של תלמידיו. אך היה בסנהדרין איש אחד, מורה תורה ומכובד בעיני כל העם, בעל ראייה צלולה אשר עזרה לו להבחין בתוצאות האלימות המתוכננת בידי הכוהנים טרם בואן. אלוהים בחר בו מקרב הסנהדרין על מנת לעצור את אלימותם של הכוהנים והמנהיגים. שמו היה גמליאל והוא אחד מן הפרושים. הוא דיבר בזהירות ובאדיבות, וטרם פנייתו אל הסנהדרין ברצונו להגן על הנאשמים, ביקש להוציא אותם החוצה לזמן קצר ,ואז אמר להם, רגוע, אך נחוש, “אנשי ישראל, הזהרו לכם במה שאתם מתכונים לעשות לאנשים האלה, כי לפני הימים האלה קם תודס, שהתימר להיות מישהו, ונספחו אליו כארבע מאות איש. הוא נהרג וכל אשר שמעו בקולו נפוצו והיו לאין. אחריו קם יהודה הגלילי בימי מפקד התושבים ,ומשך אחריו אנשים הלה נהרג וכל המציתים לו נתפזרו. אבל אם מאת אל הים היא, ל א תוכלו להפר אותה פן תמצאו נלחמים באל הים!”SRHeb 133.2

הכוהנים לא יכלו להכחיש את ההיגיון שבדבריו והם נאלצו להסכים עימו. הם פטרו את השליחים בחוסר רצון רב, אך קודם לכך הלקו אותם וציוו עליהם שוב לא ללמד בשם ישוע, שאם לא כן, יוצאו להורג. “יצאו השליחים מלפני הסנהדרין שמחים על שזכו לסב ל חרפה למען השם. ויום יום, בבית המקדש ובבתים, ל א חדלו ללמד ולבש ר על המשיח ישוע.”SRHeb 133.3

מתנגדי השליחים חשו שניטלות מהם סמכויותיהם הקודמות. הם ראו את הנעשה אך לא היה בכוחם לדכא את עדי ישוע הללו, אשר מתוך אמונתם ואומץ ליבם הצליחו להפוך את חרפתם לכבוד ואת סבלם לשמחה למען אדונם, אשר נשא השפלות וייסורים קודם להם. השליחים האמיצים המשיכו להרצות בפומבי וגם בסתר בבתיהם של אנשים אשר פחדו להודות באמונתם בגלוי פן ייענשו בידי היהודים.SRHeb 133.4