עדותו האחרונה של פאולוס

פאולוס הובא בסתר אל מקום הוצאתו להורג. אויביו חרדו מהשפעתו הרבה וחששו כי רבים מעדי הראייה שיצפו בשליח המת מות קדושים עלולים לפנות לנצרות. ולפיכך רק אחדים הורשו לנכוח במקום ההוצאה להורג. אולם אפילו החיילים הקשוחים שליוו את השליח לגרדום הקשיבו לדבריו והתפעלו ממצב רוחו הערני ומעליזותו בפני המוות. רוח הסלחנות והמחילה שבה התייחס פאולוס אל תלייניו ואמונתו האיתנה בישוע עד לרגע האחרון נהיו עבור עדי הראייה ל ‘’ריח חיים לחיים’‘ (אל הקורינתיים ב’, ב’:16). זמן קצר אחר-כך מספר רב של אנשים קיבלו את אמונת המושיע שעליו דרש פאולוס, ולא נרתעו ממוות למען אמונתם.SRHeb 163.1

עד לנשימתו האחרונה הוכיח פאולוס במעשיו את אשר כתב באגרתו השנייה לכנסייה בעיר קורינתוס, “כי האלהים אשר אמר ויפע אור מחשך הוא הופיע בלבנו להפיץ אור דעת כבוד האלהים אשר בפני המשיח: אבל יש לנו האוצר הזה בכלי חרש למען אשר תהיה הגבורה היתרה לאלהים ולא מאתנו: נחלצים אנחנו בכל ולא נדכאים דאגים ולא נואשים: נרדפים ולא נטושים משלכים ולא אבדים: ונשאים בכל עת מיתת האדון ישוע בגויתנו למען יגלו גם חיי ישוע בגויתנו’‘ (אל הקורינתיים ב’, ד’:10-6).SRHeb 163.2

כוחו של פאולוס לא הגיע מתוך גופו, אלא מנוכחותה ופעילותה של רוח הקודש אשר מילאה את ליבו ואיחדה את רצון השליח עם רצונו של ישוע המשיח. לאורך חייו הגשים פאולוס במעשיו את האמת אשר עליה הכריז, ובכך העניק לדרשותיו ולהתנהגותו כוח שכנוע רב. אמר הנביא, “יצר סמוך, תצ ר שלום שלום: כי בך, בטוח” (ישעיהו כ’’ו:3). השלווה השמימית אשר שרתה על פניו של השליח נתנה השראה לרבים להאמין בבשורה.SRHeb 163.3

השליח התבונן בזה שהיה מעבר לחיי אדם ולא היה אחוז חשש או ספק. בהשתוקקות גדולה ובתקווה משמחת ציפה לפגישתו עם אדונו. בעודו עומד במקום ההוצאה להורג לא ראה פאולוס את חרבו של התליין ואף לא את האדמה המכוסה בדשא אשר בקרוב תספוג את דמו. הוא הביט בשמי הקיץ הכחולים והבהירים ומעליהם במלכות העולם ואמר, “אדוני! הינך מנת חלקי ובך נחמתי. אימתי אחבקך? אימתי אראך בעיניי, ויוסר המסווה המטשטש את ראייתי?’‘SRHeb 163.4

לאורך כל חייו על פני האדמה נשא עימו פאולוס את טוהרה של מלכות השמים. כל מי שהתרועע עימו חש בהשפעתו הטובה עליו הנובעת מקרבתו למלאכים ומאחדותו עם האל. האמת מתגלה בדרך הזו. ההשפעה של חיי קודש, שהיא טבעית ובאה מתת-ההכרה - היא הדרשה המעולה מכול להתעצמות הנצרות. כל טיעון, אפילו זה שאין להכחיש אותו, עלול לגרום לרתיעה ולהתנגדות, אך לדוגמה הקדושה יש כוח רב הרבה יותר, ואנו לא מסוגלים לעמוד בפניו.SRHeb 163.5

אדיש לעינויים שעמדו בפניו, פאולוס חשב על כל ילדי הכנסייה אשר בחלקם עלולים ליפול קורבן לשנאה, לדעות קדומות ולרדיפות. הוא השתדל לעודד ולחזק את דעתם של הנוצרים האחדים אשר הורשו ללוותו למקום הוצאתו להורג, בחזרו ובאומרו להם את הבטחות אלוהים הניתנות לאלה אשר נרדפים בשל נאמנותם לאמת. השליח נדר כי כל דברי האל יתגשמו לכל תלמידיו השומרים על תורתו. ובבוא הזמן יקומו הם לתחייה ויזרחו כי אור אלוהים ישכון עליהם. הם יתלבשו בבגדי חג כשיראו את תהילת האדון. תגיע גם העת שבה יהיו חשופים לפיתוים רבים וינהלו את חייהם בעוני, אך עליהם לחזק את ליבם באומרם, ‘’כי יודע אנכי במי האמנתי ומבטח אנכי כי היכלת לו לשמר את פקדוני עד היום ההוא’‘ (טימותיאוס ב’, א’:12). תוכחתו לאנושות תבוא לקיצה, ויום שמח של שלום ושלווה יבוא לעולם.SRHeb 163.6

מנהיג ישועתנו הכין את משרתו למאבק הגדול האחרון. מכופר על-ידי קורבנו של המשיח, שטוף מחטאיו בדמו ולבוש בצדיקתו, קיבל פאולוס את האות שנפשו בעלת ערך רב בעיני הגואל. חייו של השליח היו צפונים עם המשיח באל, ופאולוס ידע כי זה אשר ניצח את המוות יחזיר אף אותו לתחייה. הוא סמך על הבטחתו של המושיע, ‘’ואני אקימנו ביום האחרון’‘ (יוחנן ו’:40). פאולוס הפנה את כל מחשבותיו ותקוותיו אל הופעתו השנייה של אדוננו. בעוד חרבו של התליין יורדת וצללי המוות נאספים סביב נפשו של הקדוש המעונה, מחשבתו האחרונה, אשר תהיה גם הראשונה בעת ההתעוררות הגדולה, שטפה אותו לקראת מעניק החיים, אשר יקבל את פניו אל שמחת המבורכים.SRHeb 164.1

חלפו מאות רבות של שנים מאז הקריב פאולוס הישיש את חייו למען דבר אלוהים ועדותו על אודות ישוע המשיח. אף יד לא כתבה עבור הדורות הבאים את תיאור רגעיו האחרונים של חיי הקדוש ההוא, אך הרוח שמרה לנו את עדותו האחרונה. קולו של פאולוס נשמע לאורך המאות כצליל השופר. גבורתו והדוגמה האישית שנתן העניקו השראה לאלפי עדי המשיח ועוררו בליבותיהם הלומי הצער הד משמחתו המנצחת של השליח, ‘’כי עתה זה אסך נסך ועת פטירתי הגיעה: המלחמה הטובה נלחמתי את המרוצה השלמתי את האמונה שמרתי: ומעתה שמור לי כתר הצדקה אשר ביום ההוא יתננו לי האדון השפט הצדיק ולא לי לבדי כי גם לכל אהבי הופעתו’‘ (טימותיאוס ב’, ד’:8-6).SRHeb 164.2