ההקרבה

כשביצע אדם את ציוויו המיוחד של אלוהים - להקריב קורבן לאחר החטא הראשון שלו, היה הטקס מכאיב מאוד עבורו. היה עליו להרים את ידו על בעל חיים כדי לגזול ממנו את חייו, שאותם יכול רק אלוהים להעניק לו, כדי לתת חיים אלה כמנחה לאלוהים. בפעם הראשונה בחייו ראה אדם את המוות במו עיניו. כשהסתכל בשה המדמם שסבל מייסורי המוות, היה עיניו אמורות לראות במקום הקורבן המוקרב את בנו של אלוהים, שלקח על עצמו למות למען החוטאים.SRHeb 27.1

הקרבת הקורבן הזו שעליה ציווה אלוהים הייתה אמורה להזכיר לאדם את אשמתו לפני אלוהים ולשמש כעדות להכרה בחטאו. כשאדם גזל את חייו של בעל החיים, הוא הרגיש עמוק בתוכו למה הוביל חוסר-הציות שלו את כל המין האנושי, שדבר לא יכול לפצות עליו חוץ ממותו של בן אלוהים האהוב. הוא העריץ את הרחמים האינסופיים ואת האהבה שאין דומה לה שניתנה בתמורה למען גאולת האנושות. אדם חשב שכאשר הוא שופך את דמו של הקורבן התמים, הוא שופך בעצמו את דמו של בן אלוהים. הוא ידע שהנאמנות לאלוהים ולחוקיו הקדושים היו שומרים את בעלי החיים ואת בני האדם מהמוות. ועם זאת בהקרבות אלה שהצביעו על הקורבן הגדול והמושלם - בנו האהוב של אלוהים, זהר כוכב תקווה שהאיר את העתיד החשוך והנורא, שנועד להציל את בני האדם מחוסר אונים מוחלט ומהמוות.SRHeb 27.2

בתחילה נחשב ראש המשפחה, האב, לכהן ולשליט במשפחתו. כעבור הזמן, כשמספר האנשים על האדמה גדל, מונו אנשים נבחרים לבצע את הטקס החגיגי. דם בעלי החיים אמור היה לעורר בתודעתם של אנשים אסוציאציות לדמו של בן אלוהים. מות הקורבן אמור היה להעיד ולהזכיר לכול שהעונש על החטא הוא - מוות. כשהקריב החוטא את הקורבן הוא הודה בחטאו והוכיח את אמונתו, בעודו חושב על הקורבן הגדול של בנו של אלוהים. אם אותה ההתפייסות שיזם וביצע בנו של אלוהים לא הייתה מתקיימת, לא יכול היה אלוהים להעתיר את ברכותיו על בן האדם ולבצע את תוכניתו הגדולה של הגאולה. אלוהי צבאות שומר בקפידה על כבוד חוקיו. הפרה של חוק זה הביאה להיפרדות בין אלוהים לאדם. כשהיה האדם טהור וללא כל דופי, הוא תקשר בשמחה וללא כל הפרעה עם בוראו. אחרי נפילתו של האדם והחטא שחטא, החל אלוהים לתקשר עם בני האדם רק דרך ישוע ומלאכי השמים.SRHeb 27.3