שיעור באהבתו של בו

מבטו של ישוע שוטט בקהל שהתכנס תחת הצלב והמתין למותו ועצר על אמו, שבה תמך יוחנן, תלמידו. האם, שאי־ אפשר היה להרחיקה מבנה, חזרה למקום הנורא ההוא. השיעור האחרון שנתן ישוע לבני האדם היה השיעור של אהבת בן. הוא התבונן בפניה של אמו שהתעוותו מרוב העצב, ואז פנה אליה ואמר, “אשה הנה בנך”, ולאחר מכן פנה אל תלמידו, “הנה אמך” (הבשורה הקדושה על-פי יוחנן, י”ט: 26, 27). יוחנן הבין היטב את דבריו של ישוע וקיבל את הציווי הקדוש שניתן לו. הוא מיהר והוביל את אמו של ישוע הרחק מהמראה הנורא ההוא, ומאז אספה לביתו וטיפל בה כבן אוהב ונאמן. הדוגמה המופלאה והמושלמת של אהבת בן של ישוע מאירה באור חזק באפלת הימים. בעודו חווה את ייסורי המוות הקרב ובא, לא שכח הבן את אמו האומללה ושבורת הלב ודאג לעתידה.SRHeb 117.4

עכשיו כבר נעשה כמעט כל מה שלמענו בא המשיח לעולם הזה. הוא אמר, “אני צמא”. החיילים הספיגו ספוג בחומץ ובמרה והציעו לו לשתות, אבל הוא, אחרי שטעם, סירב. אלוהי החיים והתהילה גסס למען גאולת האנושות. הבנת החטא שנשא על כתפיו ושגרם לזעמו של אביו ליפול עליו במקום על בני האדם, מילאה בשעה מיוסרת זו את ליבו בכאב שלעולם לא יובן לבני אנוש.SRHeb 118.1

כל כאב שסבל בנו של אלוהים על הצלב, דמעות הדם שנטפו מראשו, מידיו ומרגליו, עוויתות הסבל שטלטלו את גוו הכחוש והצער שאין לתארו במילים שמילא את נשמתו בהסתר אביו את פניו ממנו- כל אלה קוראים אל בן האדם וזועקים: בשל אהבתו אליך הסכים בנו של אלוהים לשאת את מעשי הפשע הנוראיים שהוטלו עליו, כיוון שלמענך הוא מחריב את עוצמתו של המוות ופותח את שערי גן העדן ואת חיי הנצח. זה שהרגיע את המים גועשים במילותיו והלך על קצף הגלים, זה שגרם לשדים לחיל ורעד, זה שבמגע ידו נעלמות כל המחלות, זה שהחיה את המתים ופקח את עיני העיוורים, מציע את עצמו על הצלב כקורבן יחידי למען האדם. הוא, זה שלקח על עצמו את חטאינו, סובל מהעונש שנגזר עליו בשל רשעותם של בני האדם והופך בעצמו לחטא למען גאולת האדם.SRHeb 118.2

השטן ייסר את ליבו של ישוע בפיתויים העזים ביותר שלו. החטא, שהיה כה שנוא עליו נערם על כתפיו עד שהוא נאנק תחת כובד משקלו. אין זה מפתיע שטבעו האנושי רעד בשעה נוראה זו. המלאכים הביטו בפליאה בייסורי הנפש של בן אלוהים, שעלו על סבלו הפיזי, עד כדי כך שהוא כמעט לא חש באחרונים. צבא השמים הסתירו את פניהם כדי לא לראות את המחזה המחריד הזה.SRHeb 118.3

הטבע הדומם חמל על הבורא המושפל והגוסס שלו. השמש סירבה לראות את התמונה הנוראית הזאת. קרניה המאירות את הארץ נעלמו לפתע באמצע היום. חושך עטף את הצלב וכיסה את האדמה לשלוש שעות ארוכות. בשעה השלישית נמוגו הדמדומים המדומים, אבל המשיח התלוי על הצלב היה עדיין אפוף בחשכה, כמו במעטפת. היה נראה שמישהו מטיל לעברו בכעס הבזקים של ברק. “ובשעה שלוש צעק ישוע בקול גדול: “אלהי, אלהי, למה שבקתני?” שתרגומו “אלי, אלי, למה עזבתני?” (הבשורה על-פי מרקוס ט”ו:34).SRHeb 118.4